קלנדיה

יום בהיר, לא קר, מעט אנשים עוברים במחסום, המעבר נראה יחסית שוטף, וכמעט לא 'מציאותי'.אלא שהאם זה כי מגיעים למחסום רק מי שיש להם תסריך/אישור או תעודות כחולות?האם זה אומר שהשאר התייאשו? לפתע הבחנו בחייל, זה היושב בתצפית הנשאת ליד, צועק משהו על איש זקן, שניהם עומדים מאחורי הגדר המפרידה בין המחסום לשטחי המחצבה/טורה בורה, ליד פירצה שכניאה כוננו אותה החיילים כי היא משמשת כפתח יציאה עבורם ל'מסעות הצייד' הרוטיניים במחצבה, או לגיחות מהירות כשאדם זה או אחר המנסה לעבור נראה על ידי התצפיתן.התקרבנו. החייל צועק והזקן צועק. מתברר שהאיש הוא ממשפחת נאסר, שביתם שוכן בדיוק בחבל ארץ זה, ובאמת ניתן לראות אותו מהמחסום, ועבורם קבע הצבא בגדר שער, (שכשהולכים לכיוון נהגי המוניות בקלנדייה צפון טיפה לפני הדוכנים הוא ניראה מצד ימין) שעליו כתוב לבני משפחת נאסר בלבד או משהו בלשון זו אינני זוכרת בדיוק, ולהם ורק להם יש גם מפתח. אלא שהזקן, כשחצה את המחסום מדרום לצפון, ראה פתח נוח בגדר, ונכנס דרכה, במקום לצעוד עוד 20 מטרים לשער עצמו. החייל מתברר צורח עליו שילך לשער, ושלא יצעק, ועוד ביטויים כאלה או אחרים, והזקן צועק אליו משהו, אינני יודעת מה זה היה כי אינני דוברת ערבית. התערבנו. דניאלה אמרה לחייל:'על מה אתה נלחם, זה להלחם על המדינה?' 'לא, כאן אני לא נלחם על המדינה, כאן אני שומר סדר!'.אלא שלא זזנו. והם המשיכו לצעוק. בסוף בכעס רב החייל הלך כשהוא ממשיך למלמל 'רוח מין הון... כוס אוחטאק...', והזקן שנרגע, הציג עצמו, מסר דש חמה לברברה והזמין אותנו אליו לתה או קפה (סרבנו הפעם), והלך לביתו. ירדנו לכיוון הפתח של טורה בורה. נהגים מאירי פנים אמרו לנו בדרך, צוחקים, 'גם לכם אין אישור להיכנס?'.... לאט אנו משאירות את שארית המוניות מאחור, עוד יורדות בשביל העפר, כבר לבדינו.גבעות זבל וסלעים, פתח צר, תלול, דרך לא קלה, לא למי שאיננו צעיר, לא בכלל.מרחוק שתי נשים, אחת זקנה מאוד, לבושה באופן מסורתי, נושאת בשתי ידיה סלים כבדים, והאחרת מבוגרת אף היא אם כי צעירה ממנה, נושאת ילד, ועוד שלושה ילדים קטנים צמודים אליה, שהמבוגרת בינהם נראית אולי בת חמש, נראות עייפות ומאובקות, נראה שנסעו כבר דרך ארוכה.כשהתקרבו שאלו אותנו אם יש שם ג'ש(חיילים). זה היה בערבית שאינני מבינה אבל הבנתי מה הן שואלות.לא אמרתי דבר. לא ידעתי. לא ידעתי מה לומר. והן הלכו בכל זאת. וכי מה תעשנה? דווקא ביום כזה, כשאין צעקות או גידופים ומכות ויריות, שאיש לא כפות, לא יושב שעות, ושלאיש לא לקחו תעודת זהות בשביל ללמד לקח, נחשף המחסום במלוא גולמיותו.לא בסוגו אלא במהותו. בזה שהוא שם.כי ההתעללות, ההפרה והפשע אינם כי חיילים כאלה או אחרים נוהגים כמפלצות, או כי החוקים הם חוקי רשע, אלא כי הוא שם. אפריורי לכל התנהגות פרטיקולרית.הוא זו ההפרה, הוא זה הפשע, עצם קיומו ולא סוגו.