א-ראם, קלנדיה, יום ד' 6.2.08, אחה"צ
"כשהתעוררתי הבוקר, ראיתי שביתי בלב ירושלים מוקף תיל דוקרני".
מחסום א-ראם היה הראשון אליו הגיעו חברות מחסוםווטש בצפון ירושלים. מדרום הוא גובל בהתנחלות נווה יעקב שבירושלים המורחבת, ממערב הוא גובל בבית חנינא המסופחת ובעטרות, מצפון במחנה הפליטים קלנדיה וממזרח בחיזמה ובהתנחלות אדם הכפרי. נווה יעקב, התנחלות המאוכלסת בעיקר על ידי מהגרים משנות ה-1990 נבנתה על אדמות א-ראם, וכיום סוגרת על א-ראם מדרום וממזרח.
א-ראם, על 40,000 תושביה, היא העיר הפלסטינית הגדולה ביותר בצפון ירושלים, ומהווה מרכז חינוכי לכל הכפרים בסביבה. יש בה בתי ספר תיכוניים – שאין בכפרים קטנים יותר – והלימודים ברמה גבוהה יותר מאשר בבית ספר כפרי ממוצע.
במהלך השנתיים האחרונות, בהדרגה, נבנתה חומה סביב א-ראם, המותירה אותה עם פתח אחד בלבד כלפי צפון, לעבר מחסום קלנדיה. היא הפכה למובלעת אחת גדולה. תושבים ספורים בעלי ת.ז. כחולות החיים בקרבת מחסום א-ראם – בין החומה והמחסום – מורשים לחצות את המחסום בדרך אליה וממנה לירושלים, אולם אך ורק אם שמם מופיע ברשימה שמחזיקים החיילים במחסום, ורק אם יש להם מספר רישום שהנפיק להם המת"ק. לעומתם, מתושבי כמה בניינים בקצה הדרומי של שכונת א-ראם, הגובלים בנווה יעקב, נחסך גורל דומה משום שהם שכנים של סנט אנתוני קולג' הקופטי ובית הספר רוזארי,
קניינה של הכנסייה הקתולית, של הוותיקן. אף שמעולם לא נחתם הסכם בכתב בין הוותיקן וישראל, הוסכם שבתי ספר אלה יישארו בתחום ירושלים, עם גישה ישירה לירושלים וממנה, ואיש – במיוחד לא תלמידים וסטודנטים – לא יידרש לחצות מחסומים או להתנהל מול חיילים בדרכם לבית הספר או ממנו. יש להם גישה ישירה אל בניינים אלה מלפני המחסום.
ממצב זה נהנו גם תושביהם של 5 בניינים כקרבת רכוש הוותיקן – משום שהם קרובים אף יותר לצד הירושלמי.
אולם בבוקר ה-5 בפברואר התעוררו תושבי בניינים אלה והנזירות בביה"ס רוזארי למציאות חדשה:
בתיהם נותקו מהגישה הישירה לירושלים על ידי סלילי תיל דוקרני ולמחרת בבוקר אף גילו שהדרך נחסמה על ידי גושי בטון למניעת מעבר רכב.
בתור מעין הסבר לשינוי זה במדיניות, "מישהו" אמר להם שהתיל הדוקרני אמור לאבטח טוב יותר את החיילים השומרים ב'בודקה' בקצה הרחוב. כשהתושבים הפלסטינים ניסו לברר איך עליהם להגיע כעת לעבודה, לבית הספר, לביקורי קרובים, להמשיך בחיי היומיום שלהם, נאמר להם: לכו למת"ק בבית אל, לקפטן שאדי, ותקבלו מספר. "פתאום, זו השפה שאנחנו שומעים... תשיגו מספר, יש לך מספר, אין לך מספר, אתה ברשימה, השם שלך לא מופיע, אתה לא ברשימה, אתה לא קיים." אומרים לנו: "מוטב שתתרגלו". אבל איך עושים את זה? איך יכולים ילדים לגדול בתנאים כאלה? אני ירושלמי, כל חיי חייתי בירושלים, רכשתי את ביתי בירושלים, אני משלם מסי עירייה, עובד במרכז העיר, ילדיי לומדים בבית ספר בירושלים, אשתי עובדת גם היא במרכז העיר, הוריי גרים בעיר העתיקה ומשפחתי בשכונות אחרות במזרח העיר. כעת איש לא יבוא לבקר אצלנו כי זה דורש לעבור במחסום א-ראם – אם הכול כשורה והחיילים לא מחליטים שיש עילה מיוחדת לסגירת המחסום, וכדי לחזור הביתה יצטרכו לנסוע צפונה למחסום קלנדיה ולעבור את כל הבדיקות המשפילות ואז לנסוע דרומה כדי להגיע לביתם."
בכל מקרה, תושבי 5 הבניינים לא יוכלו עוד לארח מבקרים בביתם: הם לא יוכלו להיכנס לא-ראם כדי להגיע לקלנדיה משום שא-ראם מוקפת כעת בחומה וכל הפתחים נסגרים והולכים במהירות, ולא יוכלו יהיה עוד לחצות את מחסום א-ראם כי הם אינם רשומים במחסום כתושבים. תושבי א-ראם נועדו אפוא לחיות בבתיהם היפים והחדשים ללא אורחים וביקורים.
אנו עומדות במגרש החנייה ליד התיל הדוקרני: "איפה ישחקו עכשיו הילדים שלנו? איזה מין חיים יהיו פה? אלה לא תנאים בריאים לגידול ילדים. למי אפשר לפנות?" החיילים רואים שני גברים חשודים משוחחים לידינו. שני חיילים ניגשים אליהם. החיילים לא נראים חוששים כלל, הם לא נושאים עליהם את נשקם והולכים בניחותא. התיק החשוד מכיל עגבניות, בצל וכמה תפוחי אדמה. בעוד החיילים בודקים את הירקות, החיילת נשארת לבדה ליד התיל הדוקרני, מחייכת אף היא. כל טענה בדבר "חשש לביטחון החיילים" מופרכת כאן על ידי המציאות.
התושבים מראים לנו את הררי האשפה שעיריית ירושלים לא טורחת לפנות, למרות שהם משלמים לה מסים. על רקע האשפה, המחסום, התיל דוקרני וגושי הבטון המקיפים אותם, הקמפיין הפרסומי הטרי של עיריית ירושלים – "כדאי להיות ירושלמי" – נראה מכאן כבדיחה מרה מאוד.
בדרכנו הביתה אנו עוצרות במחסום א-ראם כדי להתבונן בתנועה האיטית של תור המכוניות המשתרך דרומה. החיילים מיד ניגשים אלינו ומודיעים: "עליכן לעמוד במרחק 50 מטרים מהמחסום". אנו דורשות לראות צו חתום. אין כזה. עדיין.