קלנדיה

בטרמינל כמו בטרמינל, צד אחד בפנים וצד אחד בחוץ.

שנים אני מנסה להגדיר לעצמי מה זה בפנים ומה זה בחוץ ולא מצליחה.

אולי כי זה תלוי בנקודת המבט ומאיפה את באה ולאן את הולכת.

אבל תמיד יש שני צדדים, גם בקלנדיה.

צד שבו האשפה גואה על גדותיה

וצד שבוהק בניקיונו.

ובין לבין יש בני אדם שצריכים לעבור. הם באים לטרמינל עם המסמכים הדרושים והתקפים, ותמיד בטרמינל ישנם אלו שהתפקיד שלהם לבדוק את תקפות המסמכים, וכשהבודקים רואים שהמסמכים תקפים ומאושרים - האנשים עוברים. ככה זה בטרמינל.

אבל בטרמינל הזה, בקלנדיה, זה לא עובד ככה. בקלנדיה הבלתי צפוי הוא הצפוי.

הבלתי צפוי היכה באיש הקשיש שהציג לחייל הבודק את תעודת הזיהוי הירוקה ואת אישור המעבר החתום והתקף והחייל הביט והביט שוב ובדק במחשב והרים את הראש ואמר: "מנוע".

ואפילו שהבית של האיש בעזה, ואפילו שיצא מהרצועה באישור ואפילו שיש לו אישור גם לחזור לעזה, האיש מנוע מלחזור.

בתקשורת אמרו שהעיר רמאללה מכותרת מבוקר יום שני. דו"צ טען שזו לא ענישה על אירוע הירי במחסום ה- VIP שבכניסה לרמאללה שארע ביום ראשון, שזה בגלל שהתקבל מידע על פיגועים שאמורים לצאת מהעיר.

גם אם מאמינים לדו"צ שזו לא ענישה, איך אפשר להסביר את העובדה שמיד אחרי אירוע הירי, כבר בערב שלפני הכביכול ההתרעה החמה נסגרו צירי תנועה מרכזיים בכל אזור רמאללה?

עימאד אמר שלא כדאי לנסוע לג'בע, שסגרו את המחסום. בכל זאת נסענו ולמדנו על בשרנו את אפס קצהו של העינוי שעברו אלפי פלסטינים בדרכים, של נסיעה זוחלת בין רכבים צפופים ודחוסים בניסיון לא להתקדם אלא לשפר עמדה בין ארבעה טורי מכוניות בדרך שרחבה נועד לאחד, של נסיעה בשדה טרשים כדי להגיע עד הכניסה לא-רם (לג'בע לא הצלחנו להגיע) ולחזור באותו אין-קצב התקדמות למקום שממנו יצאנו לפני שעה וחצי. שני קילומטר בשעה וחצי.

אז נכון שלנו אסור לזרוק אבנים על חיילים ולא לקלל אותם, אבל לנו מותר לעבור במקום ששום להטוט מילולי לא יצליח להפוך אותו לטרמינל. המחסום הוא מחסום שחוסם מעם שלם לנשום אוויר של חירות ותקווה ואילו לנו מותר לחזור לשמיכת הפוך ואיש לא יפרוץ בלילה את דלת ביתנו.

על יד מחסום קלנדיה מוכרי השטיחים הצטופפו מסביב לאש שהבעירו כדי להבריח את הקור ולהאיר את החושך והילדים הרוכלים התרוצצו בין המכוניות, מנסים לתפוס את היום בזנבו ולהרוויח עוד כמה שקלים.

כשחיכינו בטור הרכבים בכניסה למחסום, יד קטנה של ילד הקישה על חלון המכונית. איסמעאיל רצה להגיד שלום. הורדתי את השמשה, חפנתי את היד הקטנה והרגשתי שבין שתי כפות ידי הונח גליד קרח. רציתי לחמם את היד הקרה, אבל החייל סימן לי קדימה ולאיסמאעיל לאחור והיד והילד נעלמו.