ענאתא-שועפאט, קלנדיה

מהשעה 11.00 עד השעה 4.00 חיכתה האישה במחסום עד שקיבלה אישור לשוב לביתה שבעזה.

לפני שמונה ימים לוותה את בתה המאוד חולה לטיפול בביה"ח אל-נג'אח שבנבלוס, ישבה לידה וסעדה אותה.

עם תום האשפוז הגיעו האם והבת למת"ק קלנדיה, עמדו בתור, נכנסו למשרדים, פנו לדלפק כדי לקבל את הנייר החתום. הבת קיבלה. האם לא.

בעיה עם התאום בארז, אמרו לה.

תקלה בירוקרטיות? - בעיית תקשורת?  – זדון? – גם וגם וגם?...

הבת, שהיא כבר בת 20 התלבטה, לא רצתה לנסוע בלי האם אבל גם לא רצתה לפספס את תקפות האישור, נסעה, הגיעה לארז, חצתה את המחסום וישבה לחכות לאם שנשארה מאחור ולא הפסיקה לטלפן שוב ושוב לגורמי התאום הפלסטינים שבעזה, עד שהתרצו (אולי הותשו) והודיעו למתק בקלנדיה שאין מניעה לתת לאישה אישור.

לקראת ערב חברו האם ובתה.

אצל משפחת אבו-ח'דיר בשועפאט,

שעה במחיצת ההורים וחברי משפחה שחזרו מטקס סיום הלימודים בבית הספר שבו למד בנם מוחמד.

תעודות הוענקו לכל התלמידים הבוגרים.

לבוגרים החיים ולבוגר המת.

גם ההתענגות על הנכד, "זה מוחמד אבו-ח'דייר", אמר חוסיין הסב בגאווה, גם היא לא מכסה על החור המדמם בלב שנפער בליל הבערה הגדולה ההיא.

לפני שנפרדנו סיפרתי לבני משפחת אבו-ח'דיר ולחבריהם על הביקור אצל בילאל כאיד העציר המנהלי שובת הרעב והתרגשות רבה אחזה בשומעים.