עזון עתמה, יום ה' 19.6.08, אחה"צ

17:25 - הגענו למחסום עזון-עתמה מכיוון בית-אמין (כלומר מתוך שטחי הגדה), ועוד בטרם החנינו את המכונית ניגשו אלינו נהגי מוניות שהמתינו מצד זה של המחסום ואמרו לנו כי החיילים מכים שני אנשים. חצינו את המחסום לכיוון הכפר, בסככה של החיילים ראינו צעיר פלסטיני ו- 3 חיילים מדברים איתו. הוא לא היה אזוק ועמד על רגליו והיה גבוה מהחיילים. לא יכולנו להתקרב אליו. בכניסה אל הכפר מכיוון הגדה המתינו לפחות 10 מכוניות ונראה כי החיילים הפסיקו להעביר מכוניות כבר דקות ארוכות לפני שהגענו (האם היו עסוקים בהכאת הצעיר?).

ממול, לצד הדרך היורדת מהכפר למחסום ישבו למעלה מ-120 גברים שאינם תושבי הכפר, שאין להם אישור להיות בכפר. ספרתי 124 אנשים יושבים אך היו עוד אנשים שעמדו במקומות שונים במחסום וגם הגיעו כל הזמן אנשים נוספים ובסה"כ אני מעריכה כי היו כ-150 מעוכבים. תוך כדי טלפונים (נתניה למוקד, אני למיקי), ירדתי למכונית להביא מצלמה. כאשר התחלתי לחזור לכיוון השער, ראיתי המון אנשים יוצאים מהשער לכיוון הגדה והבנתי שבבת אחת החיילים שחררו את כולם. התחלתי לצלם את האנשים, וקריאות הנהגים המכריזים על יעדי נסיעה. התקרבתי לקבוצה גדולה שעמדה קרוב לשער: אנשים ניסו למצוא את תעודות הזהות שלהם מתוך ערימה של תעודות זהות שאחד החיילים זרק לעבר הקבוצה. תוך כדי שאני מתקרבת אל הקבוצה ומצלמת, אנשים התחילו לברוח ולהתרחק מהשער ונשמע קול ירי. ברחתי יחד איתם, לא היה ברור לי מה ומי ירה. ראיתי עשן שהתפזר במהירות והבנתי שהחיילים זרקו רימון הלם. חזרתי לכיוון השער וצילמתי את החייל בן מכוון את נשקו לעבר הקבוצה (וכעת גם לעברי). נתניה שעמדה קרוב אליו לפני שירה, אמרה שהוא ניסה למשוך אותה שתעמוד מאחוריו לפני שביצע את הירי. היא היתה עדה לירי רימון ההלם לתוך קהל גדול וצפוף של אנשים שעמד ליד מכוניות עם תינוקות וילדים שהמתינו להכנס לכפר.
קבוצה של אנשים ששוחררו עמדה עדיין קרוב לשער מאחר והם גילו כי תעודות הזהות שלהם לא היו בתוך הערימה שנזרקה לעברם. החייל בשער אמר "וואחד וואחד" אך אחרי עוד קצת מריטת עצבים למעוכבים נתנו להם את שאר התעודות שנותרו בחבילה.
הלכתי לראות את הצעיר שאמרו לי כי הוכה. הוא בדיוק שוחרר והלך עם עוד כמה מלווים. הוא סירב לעצור ולדבר איתי וסירב להגיש תלונה אך נראה מאוד נסער. בניגוד לקרבנות קודמים של החיילים במחסום זה, הפעם מדובר באדם גבוה וחזק. כל מה שיכולתי לראות הוא כי ערפו היה מאוד אדום. מייד אחר כך עברו לידי כמה צעירים בדרכם למונית, אחד מהם נפגע מגבו מהרימון (צילמנו). קישרתי אותו עוד במקום עם תחקירן של בצלם.

רק עתה החלו החיילים שוב להעביר מכוניות אל ומתוך הכפר. לפחות חצי שעה חיכו המכוניות כדי שיוכלו להיכנס לכפר או לצאת ממנו. במכוניות ישבו משפחות עם ילדים ותינוקות, שהיו עדים לירי רימון ההלם ליד מכוניותיהם, ויתכן שגם למכות.

כדי להרגע מעט, נסענו משם לעבר מחסום ג'לעוד, הנמצא על הכביש לקלקיליה. עדיין מוצבים שם חיילי מילואים. לפחות בזמן שהיינו שם, החיילים לא בדקו את המכוניות וברכו את נוסעי המכוניות. קצת שוחחנו איתם בזמן שחיכינו לאישור לעבור לראס-עטיה. וגם נודע לנו כי הצבא החל לפתוח את השער הקרוב למחסום (מס. 1419).
משיחה עם אחד החיילים התברר לנו טיבו של המחסום: "כתר על קלקיליה". למי שלא היה במחסום הזה קשה לתאר עד כמה אבסורדי המחסום: הוא עומד על כביש העובר בין כפרים פלסטיניים, בחלקים גדולים לאורכו של הכביש הוא עובר בין שתי גדרות הפרדה: האחת גדר הפרדה הקרובה לקו הירוק (בערך מול נירית ואורנית), והשנייה הגדר של מובלעת אלפי מנשה. עד לאחרונה הכביש הזה היה הכביש הכי משובש שהכרתי בגדה. לפני חודש הרשות סללה אותו מחדש. כל הכפרים בסביבה חיים בין רשת של גדרות שהגדירו מחדש מושגי קרוב ורחוק. מקומות שהיו 50-100 מטרים מהבית הפכו ליעד המצריך תכנון לפי זמני פתיחת שערים, מכונית וטרקטור והליכה ברגל כדי להגיע אליהם. במקום שיש גדר ושער צריך אישורים, ואלו לא ניתנים בדרך כלל.

לאחר כ-45 דקות חזרנו לעזון-עתמה (מעט לפני השעה 19:00)  וראינו כי החיילים שוב מעכבים קבוצה גדולה (כ-20 אנשים בערך). הקבוצה עמדה מסביב לאותו חייל, ב', ועוד חייל אחד. ב' ארגן "שירה בציבור" של המעוכבים כדי שהם יוכלו לקבל בחזרה את תעודות הזהות, שלהם לאחר שנבדקו בביתן ע"י חייל יחידת המעברים.

הקבוצה עמדה ושרה בקול רם. ורק לאחר מכן נמסרו אחת לאחת תעודות הזהות. לא עמדתי מאוד קרוב לקבוצה אך בפעם קודמת כשהייתי במחסום, ראיתי אותו חייל ב' "משתעשע" עם האדם שניגש לקבל את תעודת הזהות שלו ממנו: קודם הוא מכריז בקול ובטון חגיגי על שם האדם, כאשר האדם ניגש אליו, הוא מושיט לו בטקסיות את תעודת הזהות. כאשר האדם מושיט את ידו לקחת את תעודת הזהוץ, ב' מושך את ידו בחזרה. "המשחק" הזה יכול לחזור מספר פעמים לפני שהאדם זוכה לקבל את תעודת הזהות. אנשים לאחר יום עבודה מייגע, בדרך כלל לאחר שבוע עבודה בו לא ראו את משפחותיהם וגרו בתנאים לא-תנאים, לאחר המתנה מורטת עצבים, היו צריכים לשעשע חייל מטורף כדי לקבל לידיהם את תעודת הזהות בלעדיה אינם יכולים לנוע בשטחים הכבושים.

אותו חייל, שזמן קצר לפני כן ירה רימון הלם לתוך קהל גדול, וזמן קצר לפני כן השתתף כנראה בהכאת אדם אחד לפחות, עמד עתה ודרש שהמעוכבים ישעשעו אותו. לא ראינו תגובה מצד מפקד המחסום או מאחד החיילים והחיילות שהיו עדים להתנהגותו של ב', לאף אחד מהאירועים שתוארו כאן.

המתנו עד שכל המעוכבים יעברו והחלטנו לעזוב את המחסום. בדרכנו לתוך הכפר באה מולנו קבוצה של 5 צעירים אשר התחננו בפנינו שנישאר כדי שלא יתעללו בהם. עמדנו ממרחק וראינו כי תעודות הזהות שלהם נלקחות לבדיקה. לא יכולנו להמתין יותר ויצאנו משם בלב כבד.  כשעה מאוחר יותר, לאחר שכבר חזרתי הביתה, התקשר מעוכב מהמחסום וביקש את עזרתי לאחר שהחיילים שוב עיכבו קבוצה של כ-50 אנשים לדבריו (השעה היתה כבר 20:00).