אבו דיס, ראס אבו סביטאן (מעבר הזיתים), שיח' סעד, יום א' 8.3.09, בוקר
07:00 שיח' סעד
מעט מאוד אנשים מבקשים לעבור במחסום. הכללים היכן לעמוד ואיך להתנהג מאוד ברורים. למרות שאין כמעט אנשים מעבירים לאט אחרי שהעומדים בתור חיכו יפה עד שירמזו להם להתקדם.
שוחחנו עם הגברים בעלי המכוניות שעומדים במרחק מה מהמחסום. אחד מהם סיפר שהוא עבר קורס עזרה ראשונה.
08:00 מעבר הזיתים
המחסום כמעט ריק. נקי מאוד, עובד ניקיון כל הזמן מנקה. נראה הרבה יותר מכובד מקלנדיה, אבל כנראה שבני האדם שעוברים שם הם לא ממש חלק מהמכובדות הזו. גבר מבוגר בלבוש פלסטיני, נראה שאיננו מתמצא, לא מבין עברית, עומד בתור לקרוסלה 1, נאמר לו אחרי מספר דקות, בצרחה ברמקול, לעבור לתור מספר 3, כי בתור מספר 1 מנקים. הגבר ואנחנו עוברים. עומד שם בחור צעיר כועס, עם דמעות בעיניו, שהוזמן היום לשב"כ, לקח יום חופש ועכשיו נאמר לו לבוא מחר. אומר שלא יבוא. הפקידה בתא הזכוכית מזמינה אותו פנימה וכועסת עליו. כשהיא רואה אותי היא אומרת לו לעמוד בצד ומחכה שאצא, אני נשארת לעמוד ומעירה לה על טון הדיבור שלה.
הגבר הפלסטיני מגיע לתור ונאמר לו שהוא צריך להיות בתור 3, כאן אני שוב מתערבת בכעס. החיילת אומרת לי לצאת. אני מסרבת. בא השומר האזרחי, גם הוא אומר לי לצאת, מופיע קצין משטרה וב"עדינות" מצווה עלי להסתלק. בינתיים הגבר הפלסטיני הלך לתור 3 והבחור יצא. יצאנו גם אנחנו. השומר האזרחי עוד מנסה להסביר לנו כמה אי אפשר לבוא בתלונות לברגים הקטנים הללו שרק מבצעים הוראת. לא יודעת למה, אבל זה נשמע איום.