קלנדיה
גילוי נאות בשולי האקטואליה:
פלסטינים שלא מסכימים אני לא מצלמת.
חיילים ושוטרים גם אם הם לא מסכימים אני מצלמת ומפיצה.
זה גם זה עניין של בחירה. בחירה על מה ועל מי מכל שרואים ושומעים וחווים לכתוב, בחירה את מי ואת מה לצלם ואת מי ומה מכל אלו להעלות בדוח.
מהרבה שראיתי ושמעתי וחוויתי וצלמתי ביותר מהשעתיים וחצי שהייתי שם בחרתי לספר על אבו סולימאן.
איש זקן הוא אבו סולימאן ששערו הצבוע שחור לא מצליח להסתיר את הגיל שניכר בחריצי פניו. הרבה שנים הוא כאן, כמו חלק מנוף המקום.
אני לא יודעת את מניין השנים שהוא כאן, אולי כשנות המחסום, אולי יותר ואולי פחות. אולי עוד אדע.
אבו סולימאן יושב על שרפרף בסככה שבפתח המחסום ליד העגלה שהיא מקור מחייתו, עגלה עמוסה בחטיפים וממתקים ושאר זוטות, עגלה מתניידת שלידה ארגז עם בקבוקי שתייה ומים בשקל האחד, איש מאיר פנים וחביב, אף פעם לא מרים קול, לא מנסה לפתות קונים, מחכה שיבואו.
יש לאבו סולימאן בית שהוא הבית שלו והוא בחברון, ויש לו בית שהוא כאן, בית רחוק מהבית, מקום ללון בו, מקום שכור בא-ראם. כורח הפרנסה הוא שאילץ אותו להגר.
כל ימות השבוע הוא ורעייתו פה. לשם, למשפחה, הם חוזרים בסופי שבוע וחגים.
כל שעות היום אבו סולימאן יושב לבדו ע"י העגלה, חברים לו הילדים הרוכלים האהובים עליו, אותם הוא מפנק ואליהם הוא מחייך כמו היו נכדיו. בערבו של יום חוברת אליו אשתו ויחד הם דוחפים את העגלה הכבדה כל הדרך לא-ראם.
ולמה אני מספרת על אבו סולימאן? – כי הוא כבר לא במקומו הקבוע, כי יום לפני פרוץ הרמדאן, ביום רביעי, כך סיפר לי, הם באו, לקחו את העגלה וכל שהיה עליה והזהירו/הבטיחו שאם יחזור לכאן שוב כרוכל ישובו גם הם לקחת את ששלו.
עכשיו אותו האיש ואותו השרפרף רק במקום אחר, עם עגלה אחרת וסחורה אחרת.
עכשיו אבו סולימאן יושב לצד הכביש הראשי בשמש הקיץ הקופחת, כי מה הוא יכול לעשות? פרנסה הרי צריך, מאיפה יביא אותה? לאן ילך?
ואני תמהה מה יהיה על אבו סולימאן הזקן כשייגמר הקיץ ויבואו ימים של רוח וקור וגשם?
חשוב לספר על אבו סולימאן כי מעבר לטרגדיה האישית ומעבר להיכרות האישית והחיבה ההדדית, כזה הוא סיפורם וגורלם של אלפי מהגרי עבודה בתוך פלסטין.