קלנדיה
בוקר שקט באופן מוזר בקלאנדיה
05:15 כשהגענו, פגשנו מספר פועלים בחוץ, בצד הישראלי וכן אחרים שיצאו בקבוצות. זה ניבא טובות וכך גם התנאים בתוך המחסום. (אך היות והאנשים כל כך לא בטוחים לגבי משך הזמן שייקח להם לעבור את המחסום בכל יום נתון, הם לעיתים קרובות מגיעים מאוד מוקדם ובסופו של דבר צריכים לחכות להסעות שלהם. הם לא יכולים לנצח!!)
בתוך המחסום, כל חמשת תחנות הבידוק פתוחות, והתורים מתארכים רק עד קצת מעבר לסככה. מהר מאוד הם היו קצרים מספיק והוכלו בתוך הסככה בכל המשמרת שלנו. בהתחלה, הנשים שהגיעו הצטרפו לגברים בכניסה לכלובים, אבל מאוחר יותר פשוט הצטרפו לתורים הרגילים היות ונראו קצרים דיים.
החייל שמתפעל את הקרוסלות, עשה זאת באופן עקבי, למרות הנייד שלו. נאמר לנו מאוחר יותר, שהוא הגיע למשמרתו מוקדם ועל כן לא הוחלף במהלך המשמרת שלנו.
לא נוצר תור מול השער ההומניטרי- וטוב שכך היות וקצין המת"ק לא הגיע לאיישו. אך ב06:30, שומר הגיע וב06:40 פתח את השער ל"נשים". מיד עברו אליו כ20 נשים שעמדו בתורים הרגילים והורשו לעבור ללא בדיקה. כשהשומר לא הסתכל, מספר גברים ניסו את מזלם והצטרפו לנשים, אך השומר שם לב וראינו אותם שבים על עקבותיהם. השומר אמר לנו שהוא לא מבין למה קצין המת"ק לא הגיע. הצטרפה אליו שוטרת צבאית, שידעה שאנחנו ממחסום ווטש וברכה אותנו לשלום בידידות. קצת אחרי 7 בבוקר, הגיע קצין המת"ק. בשעה זו הנשים עברו ישירות דרך השער. ראינו מספר אנשים ששבו על עקבותיהם אך איננו יודעות מדוע.
הצטרפנו לתור ב07:15 ועברנו ב07:41. אך תוך כדי ההמתנה בתור בתחנת הבידוק, כולם נגעלו מהתנהגות החיילים שנראו שמאוד נהנים מהמצב. עברנו את הבידוק ללא בעיה. כשחיכינו שהקרוסלה האחרונה תפתח (נראה שיש תמיד עיכוב בשלב הזה), נקראתי אחורה והתעמתה איתי חיילת שהיה לה משהו נבזי להגיד על מחסום ווטש .( קלטתי את הטון, אך לא את המילים המדויקות)
חזרנו באוטובוס ונתקענו בפקק תנועה מענתה. כנראה בשל מחסום משטרתי ארעי. לא יכולנו לראות, אך כך ספרו לנו האנשים מהמושבים הקדמיים. שמחנו כשנעלם.
לגבי המצב מתחת לסככה, האורחת שלנו הזדעזעה מהאשפה – ואני צריכה להודות שהיה גרוע יותר בעבר – כך גם מהצחנה מהשירותים. מההיבט החיובי, נראה שיש יותר ספסלים כמדומני.