בקעת הירדן ליווי רועים: האביב מצהיב

היינו אצל משפחת נידאל, ליווי רועים שגרתי. שרר חום נוראי. הירוק עדיין קיים אבל כבר אפשר לדמיין איך יראה בעוד ימים אחדים. השדות מלאים קוצים שאפילו הכבשים מעקמות אף. הן יותר סובלות מהחום מאשר מהרעב. כמוני.

הסיפור של היום היה החום. לקראת הצהרים חזרנו הביתה להשקות את הכבשים ואת עצמינו.
הרועה נרדם, וגם ויקטור. אני והילדים השתעשענו במשחקים. פעם ראשונה שלי במקום הזה. שתי משפחות אחים זה לזה. המקום נקי, ומטופל. נידאל שולט בכבשים ביד רמה עם מקל.
בהמשך יצאנו לעוד סיבוב בחום. למעשה הלכנו לאורך הכביש פעם במזרחו ופעם במערבו.

לא היה שום אירוע חריג. ראינו לרגע מתנחל רועה בקר מעלינו בהר בבוקר. האיש בתמונה הוא ויקטור שמלווה ביחד איתי. הייתי כותבת עליו כי הוא מעניין, אבל אולי זה לא אתי. בכל יום ליווי אני פוגשת אנשים מלווים אחרים, מעין תוצאת לוואי מאד חיובית בליווי רועים. אין אפס. כולם אנשים ונשים מעניינים וגם כמובן אנרכיסטים לתפארת..

שש שעות בשמש גבו את מחירן. התייבשתי כנראה, וחזרנו הביתה. שלושה ימים במיטה בחוסר כוחות וחזרה לחיים. כמובן במידה ולא ייפול עלינו הטיל האירני השבוע.

לצערי זו הפעם האחרונה שאצא למרעה בעונה הזאת. הקיץ בלתי אפשרי.  תמיד היה הים התשובה, הפעם צריך לחפש תשובה חדשה לקייטנות הים לילדי פלסטין. אולי אחזור להיות עם המשפחות בפארסיה למה שמיקי מכנה "נוכחות מגינה".

ביי ביי כבשים ועיזים