מחסום קלנדיה: נפתח לסירוגין לזמנים קצובים קצרים וידועים
שבתי לקלנדיה במלאת חודש ליום האסון.
כל הדרך הבטתי לשוליים וחישבתי היכן אתפוס מחסה אם וכאשר תשמע אזעקה.
כשהגעתי ליעד התחלף הולם הלב מפחד בהולם לב מכאב נוכח המציאות בצד האחר של הקיום.
מחסום קלנדיה המיועד להולכי רגל שאמור להיות פתוח 24/7, המחסום שמזה שנים עוברים דרכו בכל יום רבבות בני אדם, נפתח לסירוגין לזמנים קצובים קצרים וידועים.
בין שש לשמונה בבוקר ובין ארבע לשש אחה"צ.
בשאר עשרים השעות המחסום סגור ונטוש מאדם.
המידע שלא הופיע בתקשורת, לפחות לא בזו שאני צורכת.
דיווחתי לניר חסון שעדכן אותי שעתירה בעניין הוגשה לבג"צ ב- 7 בחודש.
באתי לחזית חומת האפרטהייד לשחר את פניו של מרואן ברגותי, האיש שלדעת רבים היה ועודו המתאים להנהיג את העם הפלסטיני, האיש שישראל מחזיקה בכלא והרשות הפלסטינית שמפחדת מכוחו המאיים על הנהגתה לא דורשת את שחרורו.
מצאתי אותו והוא כמו נמוג, כמו מתכנס פנימה אל האפור שבכל, אל החומה האפורה, הדרכים האפורות ופני האנשים האפורות.
הלאה משם באתי אל בין נהגי המוניות שעמדו בטלים מעבודה. הראשון שפגשתי ושאלתי לשלומו ענה: זיפת, הכל זיפת. אדם שעמד סמוך השלים את הדברים: תראי, הכל פה מת. אין עבודה, אין קונים, החנויות סגורות, החברים שלך אינם. מת.
בעברו האחר של המחסום התקיימו שני נהלי גב אל גב
.
ארבעה אמבולנסים נקבצו זה ליד זה, שתי נשים הועברו משטחי הגדה לבי"ח מוקאסד שבמזרח ירושלים.
האמנם העולם כמנהגו נוהג?
בדרך חזרה חלחלה בי משמעות המושג "בלתי מעורבים" והבנתי שאלו שפגשתי ואלו שלא פגשתי אבל רציתי לפגוש, שהם ושכמותם ניצבים שבורים ואפורים הם הבלתי מעורבים, הם קורבנות, הם שאין להם חלק במלחמה שמתנהלת בארץ הזאת ורוצים רק לפרנס את משפחתם, הם לא מאשימים ולא מגנים ולא מזדהים, רק שואלים מתי הסיוט הזה יגמר, הם קורבנות משנה שמתבצעים כלפיהם פשעים שלא ישוערו.