בקעת הירדן: לפלסטינים אין מים בבקעת הירדן

היינו אמורות לקחת את מרים העיוורת לקבל זריקה בעיניה, בבית החולים תורמוס עיא. לבסוף ביטלנו והמשכנו הלאה (חשבנו שבית החולים יהיה סגור לרגל השביתה הכללית שהוכרזה). באזור המשאבות שבין התנחלויות גיתית ומכורה (האמבטיה של גיתית) חרשו את השדות ומעבר לכביש פגשנו רועה צעיר, מאהר, שמתגורר ממזרח למשאבות מיום שנולד. שתי משפחות. בקיץ הם עוברים לעקרבה ובחודש נובמבר חוזרים לבקעה.

המשכנו לאזור מחסום בקעות, לפגוש רועה צעיר ממשפחת אבו אל כבאש ולתת לו כרטיס סים חדש, כדי שיוכל לקרוא לעזרה כאשר המתנחל משה תוקף אותו ו/או  לצלם. אלא שהוא חשש לעבור במחסום פן החיילים יירו בו. במחסום ביקשנו לעבור לצד השני. חייל מילואים עם שיער ארוך ונזם באף, אמר שאי אפשר לעבור כי אסור לנו להיכנס לשטח A. אמרנו לו שאנחנו לא נכנסות לשטח A (הנמצא 5 ק"מ מעבר למחסום) אלא פוגשות מישהו 200 מ' משם. הוא נופף לנו לעבור. חזרנו כעבור פחות מחצי שעה והחיילים עצרו אותנו בטענה שנכנסנו לשטח A. שני ג'יפים צבאיים עם שמונה חיילים הגיעו לקול תרועת סירנות. "הקפצתם את כל הצבא," כעסו החיילים. "פרצתם את המחסום," שיקר החייל שאיפשר לנו קודם לעבור. חצי צבא התעסק איתנו במשך שעה, כאילו אין מלחמה בעולם. לבסוף הגיעה ניידת משטרה והשוטר אישר שאכן היינו במקום שאיננו שטח A. הוא שיחרר אותנו באזהרה שלא נעבור לשם עוד.

ב-11.30 הגענו לשער הברזל הצהוב שממול להתנחלות רועי, שהוצב לפני מספר חודשים על הדרך המובילה לעאטוף ומשמשת הדרך היחידה של תושבי צפון הבקעה להביא מים. נתחיל בזה שישראל, שהשתלטה על חבל ארץ לא לה (בקעת הירדן וכל הגדה), השתלטה גם על כל מקורות המים שם ונותנת אותם רק למתנחלים. לעומתם, כל קהילות הרועים הפלסטינים מנועי מים. מה זה אומר מנועי מים? שאפילו אינם יכולים לאגור מי גשם בבורות, כי הצבא סתם אותם. בחודשים האחרונים בונים צינור מים חדש ורחב יותר, שיגדיל את כמות המים להתנחלויות. הפלסטינים ביקשו להתחבר אליו וכמובן סורבו. בלית ברירה הפלסטינים מביאים לעצמם מים משטחי הרשות הפלסטינית, בטרקטורים רתומים למיכליות.  חייהם וגורל בעלי החיים שלהם תלויים במים האלה.

בקיץ האחרון הצבא חסם את הדרך לעאטוף, משם מביאים מים, והגביה את חומות העפר החוסמות את המעבר הממונע מהבקעה מערבה למרכז הגדה (לבית ספר, לרופא, ואפילו לקניות ולמים). עם פרוץ מלחמת עזה סגרו את השער והציבו בו חיילים, ומאז הבאת מים הפכה לסיוט. ימים שלמים מנעו החיילים מהפלסטינים את המעבר והקהילות נותרו צמאות. בתחילה עוד היו חיילים בשער והם פעם פתחו ופעמים אחרות לא, לפי מצב הרוח או לפי השקפותיהם הפוליטיות. לעיתים עברו שלושה ימים בהם מכליות המים החלודות נסעו אל השער וחזרו ריקות. אלפי בני אדם נותרו ללא טיפת מים במשך ימים שלמים !!

 הגענו ב-11.30 ומצאנו שתי מכליות רתומות לטרקטורים, משאית/מכלית ומשאית מזון לכבשים מעברו האחד של השער, ומיכלית מים מעברו השני. השער נעול וחיילים - אין. המכלית בצד המערבי של המחסום הגיעה ב-7 בבוקר ועברה להביא מים, אך כשחזרה בשעה 08.00 מצאה שער נעול. האחרים, בצד המזרחי גם הגיעו באותה שעה. וכולם מחכים שעות.

על השער יש מספר טלפון למקרי חירום. הפלסטינים מצלצלים – לא עונים להם (אולי מזהים אותם). תמר צלצלה וברגע שאמרה שהיא מבקשת שיבואו לשער השיחה נותקה. ויותר לא ענו. כל פניותנו למת"ק, למוקד הבקעה, לחמ"ל לא נענו. ב- 12.30 הגיעו החיילים לשער, עשו סיבוב, ראו את הממתינים והסתלקו. רק שעה מאוחר יותר, ב-13.30 באו לפתוח.

דבר ראשון החיילים הרחיקו אותנו מהמקום בטענה שאנחנו מפריעות. כעבור כמה דקות הגיע טרנזיט שממנו ירדו כ-15 נערים חב"דניקים, עם רמקולים וארגזי סופגניות ופצחו בריקודים ושירים עם החיילים, תוך אטימות מוחלטת לסבל הנגרם פה. הם כיבדו גם אותנו אך לא את הפלסטינים. ואז הם הודיעו שיישארו רק חצי שעה. הפלסטינים התחננו שיתנו להם לפחות שעה כי בדיקת התעודות, והדרך ושאיבת המים דורשים שעה לפחות. לא עזר. כאשר חזרו המכליות עם המים בשעה 14.15 מצאו שער נעול. החיילים הסתלקו זה מכבר. הפלסטינים נאלצו לחכות שוב, ושוב טלפונים נואשים לצבא ולמת"ק ורק ב-18.30  פתחו שוב את השער. תשע וחצי שעות המתינו הפלסטינים רק כדי להביא מים.

מניעת מים מבני באזור כבוש היא פשע מלחמה שאין שני לא. מים הם חיים. מניעתם שווה לרצח. העליבות של צבא עשיר וחמוש מכף רגל ועד ראש, שעושה הכל כדי להתעלל באוכלוסייה אזרחית חפה מפשע - בילדיהם, בכבשים שלהם, היא בושה איומה לכולנו. תארו לעצמכם איך אנחנו מגיבים להפסקות מים לא יזומות שמתארכות לכמה שעות!

אין שום הצדקה ושום סיכון בטחוני במניעת מים מן הפלסטינים, וכמובן לא לאץ אותם לחכות במחסום שעות רבות בשביל לעביר מים לבתיהם. חרפה !!

ואנחנו אחראים. שתיקתנו מאפשרת זאת.

המשכנו לפארסיה. בדרך עצרנו ליד המקום בו טארק התגורר, משם ב 10.10.2023 גורשו הוא ושכנו ע"י המתנחל אורי, בעזרת המשטרה שעצרה אותו כאשר אורי תקף אותו. לאחר התקפות חוזרות ונשנות, כאשר באחת מהם המתנחלים השתינו על האוהל שלו, כשל כוח סבלו והוא עזב את נחלתו ועבר למקום בטוח יותר. כמוהו עוד 15 משפחות מאז תחילת המלחמה. מפעל הגירוש רשם עוד שיא.

בהגיענו היו בשטח פעילי בקעת הירדן הישראלים, כי מתנחלים מהתנחלות רותם באו להתנכל לרועים הפלסטינים, יחד עם הצבא שהגיע לעזרתם. לפני שעזבנו הגיעה קריאה שמתנחלים גונבים עיזים מרועה ליד שדמות מחולה. פעילי בקעת הירדן יצאו לשם  וכמובן גם המשטרה הגיעה. רוב העיזים התפזרו בשטח והוחזרו בסופו של דבר לבעליהן. המשטרה לא עצרה ואפילו לא בדקה תעודות של המתנחלים. שיתוף פעולה מלא.