קלנדיה-רופאי בתי החולים בגדה לא מתואמים עם המנהל האזרחי והחולים ומלוויהם סובלים.

כמו בסיפור חוזר, באותו המקום, עם אותן תשובות, אותה תוצאה ואותו שברון הלב.

רק אחרים השמות, ואחרות הן הפנים, וגם הלב כבר לא כשהיה. יש בו בלב שבר מצטבר.

למאר, ילדה חולה בת ארבע שוחררה לפני זמן לא רב מאשפוז בבי"ח בגדה.

למאר ואמא שלה נדיה, וסבתא שלה שאני לא יודעת מה שמה באו למת"ק שבמחסום כדי לקבל אישור להמשיך את הדרך חזרה הביתה לעזה.

רק שהרכב הייעודי, רכב ההסעות לחולים ומלוויהם יצא לפני חצי שעה, ומאחר ורופאי בתי החולים בגדה לא מתואמים עם המנהל האזרחי ולא ממש נשמעים לצבא ואולי גם לא יודעים את מה שאמרה החיילת מאחורי החלון הממוגן: כולם יודעים שצריך לבוא עד שלוש, וחזרה על המשפט: אין מה לעשות, תבואו מחר.

גם למאר ואמא שלה נדיה וסבתא שלה שאני לא יודעת את שמה לא ידעו את מה שהחיילת בטוחה שכולם יודעים.

באתי אני אל מול החלון ואמרתי לחיילת שיש מה לעשות, שאפשר לתת אישור כמו שנותנים ללא חולים, לסוחרים למשל  שחוזרים לרצועה בכוחות עצמם,

• אבל אם היא תברח בדרך? אמרה החיילת.
• תביטי עליה, היא תברח? – את רצינית?
• אני פה בשבילם, אנחנו פה נותנים שירות לפלסטינים,
• מה שאתם שפה עושים, זה שאתם דופקים יותר את מי שהכי דפוקים.
• אם את באה לבנק ואומרים לך שהבנק סגור, את לא מתווכחת. סגור זה סגור.

כשנדיה אמא של למאר  הקטנה הבינה שאבדו הסיכויים לשוב הביתה באותו היום ושצריך לחפש בגדה מקום ללון בו, ביקשה שירשו להן, עד לבוקר המחרת להשאיר איפשהו במתחם המחסום את החבילות והשקיות הרבות וסורבה.

(בתמונה חלק ממטענן)

• כמו שהבאתם את זה לפה – תקחו ותביאו מחר.

כשפנינו לאחור, ניגש אל החיילת  איש צעיר, ביקש אישור להביא את אשתו לבי"ח במזרח ירושלים.

דקות אחדות אח"כ, כשסחבנו את הצרורות הכבדים מנשוא אל מחוץ לגדרות המחסום, פגשנו את האיש חפוי ראש: פתאום אני מנוע, סיפר.

אשתו של האיש כבר לא הגיעה במועד לבית החולים, בבוקר המחרת הוא ישוב ויחכה לפני הדלת שמאחוריה קפטן  בעל שם בדוי.

יש לי אוסף הולך וגדל של צילומים דרך חורי הגדר הפתלתלה שמובילה למחסום המחודש.

תמונות מהפנים אל החוץ.

בכל פעם אני בוחרת באחר משלושת הנתיבים ומצלמת מה שמתגלה מבעד לעיגולים.

כוונתי את המצלמה לעבר מגדל השמירה ולפתע משום מקום הופיע חמוש.

• החמוש: אל תצלמי אותי,
• אני: למה?
• החמוש: אני אדם פרטי
• אני: אתה לא אדם פרטי, אתה משרת ציבור וזכותי לצלם אותך.

 צלמתי.

• החמוש: אני אוסר עלייך להעלות את התמונה!

הנה היא.