מת"ק עציון: מאות בעיות קשות בחודש

10:30-12:30

משרד התיאום והקישור (מת"ק) מנוהל על ידי הצבא ומשרת את הפלסטינים באזורים שונים הזקוקים לכרטיס מגנטי, היתר עבודה, היתר לכניסה חד-פעמית לישראל בענייני בריאות, משפחה או  דת, וכן היתרים משטרתיים שונים, כמו גם לאלה הנקראים לחקירת שב"כ או מנועים להיכנס לישראל בעקבות פעילות פלילית או אנטי-ישראלית. אלה המזומנים על ידי השב"כ זוכים לעתים קרובות גם לפלישה לפנות בוקר לביתם על ידי כוחות הצבא הישראלי. דפיקות רועמות בדלת שאם אינה נפתחת במהירות, פשוט נפרצת. זו הזדמנות יוצאת מן הכלל להבטיח למשפחות ולילדים הקטנים את תשומת לבו הראויה של "הצבא הכי מוסרי בעולם"... מי שנפל בחלקם המזל מקבלים שיחת טלפון בשעה סבירה יותר של היום. רבים מאלה המזומנים לפגישות הנפלאות הללו מגלים שנקראו בהזמנה אדיבה לשמש כמשתפי פעולה ולעזור להעמיד את שכניהם הפחות "בני מזל"  לדין "צדק". מובן שאין זה בגדר איום. רק תזכורת עדינה שאם לא ישתפו פעולה, יעודדו אותם עצמם על ידי כך שהיתר העבודה שלהם יוחרם, או סוגים אחרים של ענישה יבואו לידי שימוש.

אנו יושבות בחוץ במגרש החנייה בגלל הקורונה. יש אולם שבו ממתינים אנשים ואשר לעתים מלא לגמרי, אף שבאחרונה אנשים עוברים די מהר דרך המשרדים. אלא אם כן, כמובן, כל החיילים בהפסקת צהרים אותה הרוויחו ביושר. מובן שאיש לא מודיע על כך, זה פשוט קורה.

אחת הבעיות המרכזיות שאנו נתקלות בהן בכל פעם במת"ק היא העובדה שהשוטר האמור להיות בתפקיד נמצא שם באופן נדיר ביותר, ומעולם לא הצלחנו לגלות בדיוק מתי או באיזה יום יגיע. היות שרבות מהבעיות העומדות בפני פלסטינים וכרוכות תדיר בפנייה לעזרתו של צוות סילביה, נובעות מהעובדה שהם מנועי משטרה ועליהם להציג תחילה מסמך מהמשטרה ובו פירוט הסיבה שבגינה הם מסורבי היתר מעבר לישראל. הפעם גם ההודעה שלנו לנ' לא נענתה ולא היה שם איש אליו יכולנו לפנות. כתוצאה, רבים עזבו בזעם.

זה היה יום מלא ביותר בבעיות בהן נתקלים פלסטינים מדי יום ביומו. לא משנה כמה זמן וכמה שנים אנו נוכחות במחסומים, כמה כבר ראינו וכמה אנו רואות יום יום בפייסבוק ובדוחות אחרים, כמה נוראות התקיפות נגד החקלאים בשטחים הכבושים, וכמה מקרי רצח מתבצעים נגד פלסטינים בבתיהם – היום יצאנו מהמת"ק מרוקנות ושבורות ממה ש"אנחנו", המדינה שלנו, עושים לאנשים הללו. אני מרשה להוסיף כאן הערה אישית: ידידה טלפנה אליי שעה שעזבנו, ואמר שביום שישי יש צעדה חשובה מאוד בהרי ירושלים למען שמירה על היערות שלנו מפני יזמי הבנייה שרק דבר אחד יש להם בראש. עניתי לה שאני כל כך מתעבת מה שאנחנו עושים, שכרגע ממש לא אכפת לי איזה נזק אנחנו גורמים לטבע, שאני לא מרגישה שיש לנו זכות לדרוש חיים נורמליים. גם שלומית וגם אני חשות שקשה יותר ויותר להתמודד עם בעיות הסביבה כאן בישראל כאשר מדי שבוע אנחנו פוגשים בני אדם שחיים כמו כלואים בכלא ענק.

איש אחד אמר לי: "אין לך מושג איזה מין חיים אלה. אתן הולכות ממקום למקום מבלי שיעצרו ויבדקו אתכן. אתם מבקרות זו את זו. אתן יכולות להגיע לתחנת האוטובוס ללא כל בעיה. לנסוע לחו"ל. יש לכן ביטחון שלנו כבר אין בשום דבר שאנחנו עושים. אנחנו כבר לא זוכרים בכלל מהם חיים נורמליים."

איש המחזיק היתר כניסה לישראל נדחה במחסום כי בן משפחה שלו חולה בקורונה. אחיו, שמפאת סיבות משפחתיות כבר אין לו קשר עמו זה שלוש שנים, חלה בקורונה. הוא לא ראה ואף דיבר איתו בכל אותה תקופה. הוא עצמו נבדק ב-8 במרץ ובריאותו טובה. היום שלומית כתבה לנ' כמה פעמים, אבל הוא לא זמין.

במקרה נוסף, איש שהגיע למחסום עם היתר נשלח בחזרה. הוא עבר תאונת עבודה ועליו להגיע לבית חולים לבדיקה. הוא חיכה לאביו אבל בסופו של דבר הזעם השתלט עליו והם פשוט נסעו משם לאחר שהתייאשו.

מצבו של מי מאלה שהגיע אלינו עם כל המסמכים הדרושים – כבר ראינו מקרים כאלה בעבר – הוא שילם את הקנס אבל בכל פעם שהוא מגיע לשחרר את הרכב נאמר לו לשוב למחרת. נתנו לו את מספרה של אמנדה שלא הייתה בריאה לאחרונה אבל כעת כבר חזרה לעבוד.

איש אחד דיבר בשם ידיד בעזה: "אנחנו רק זקוקים לתרופות עבורו..." הידי עבד בישראל ונדרס על ידי מכונית. הוא שהה במשך 3 שבועות בחדר מיון, ואז נשלח בחזרה לעזה, שם הוא עדיין מאושפז ועלול לאבד את רגליו. לדאבוננו הוא נכנס לישראל ללא היתר, כך שאין מה לעשות למענו. הוא יכול רק לשכור את שירותיו של עו"ד ולנסות לתבוע את חברת הביטוח של הנהג שדרס אותו. אין לנו מושג מה מצבו הכספי, אבל אם היה נואש דיו להיכנס לישראל לעבוד, ספק אם יוכל להרשות לעצמו לשלם את שכר עוה"ד ובוודאי לא ידע כיצד להגיע אל אחד כזה. דיברתי עם חנה ברג והיא הסבירה לי את המצב. אז גיליתי אותו אדם משוחח עם שלומית ומתחנן שנעשה משהו כדי לעזור לידידו. אין להאשים אותם כשהם עוברים מאחת לשנייה מאתנו.

למעשה, תדיר אנחנו עוזבות בהרגשה שהתקווה שנטענו בהם היא משענת קנה רצוץ. אנו תמיד יועצות להם על הפנייה לעורכי דין אבל שוב ושוב מספרים לנו על אלפי שקלים ששולמו למעמידי פנים שלא עשו דבר למענם.

בעברנו את המנהרות אל המת"ק אנו רואות את כל המכוניות בכביש, כולן ישראליות. בשעה 10 בבוקר אין אלא לתהות מי אלה? האם מתנחלים? ואם כך, האין זו שעה שבה הם כבר בעבודה ולא סותמים את הכבישים?

בעל בית בבית צפאפא שבו חיה אשתו, סיפר לנו שלמרות שהוא משלם ארנונה לעיריית ירושלים, כל עוד הוא נתין פלסטיני אין לו הזכות להשיג היתר ולבקרה. למי אפשר עוד לפנות חוץ מלסילביה? שוב זה אחד מאלה המגיעים הנה מדי יום כדי להשיג את המסמך הדרוש מהשוטר שלעולם אינו נמצא במקום...

שלומית שוחחה עם מיכל צ' על הבחור ששוחרר מכלא רמון, ואשר הכרטיס המגנטי ומכשיר הטלפון הסלולארי שלו נותרו בין חפצים אישיים שלו שטרם הוחזרו לו, ומובן שאינו יכול להיכנס לירושלים כדי לאסוף אותם. באם עצם העובדה שחפציו לא הוחזרו לו על ידי המשטרה אינה מעשה פלילי כשלעצמו? מיכל תדאג לזה.

אביו של בחור שבא כנראה ממשפחה אמידה שכן ברשותם צי של מכוניות מרשימות, סובל מסרטן ועליו להגיע לביה"ח אוגוסטה ויקטוריה במזרח ירושלים. משום מה השב"כ אוסר על הבחור ללוות את אביו!
נבהיר – על המשטרה לספק מסמך המסביר מדוע מישהו מנוע כניסה. עם זאת, מסיבות של "בטחון המדינה", השב"כ לא מחויב לכך. אחיו חירשים ואמו חולה גם היא. הוא עזב מבלי לחכות שנעזור לו. אבל יש לו קרוב משפחה שגם הוא עורך דין.

פועל מרמת בית שמש התברך במעסיקים שמעוניינים מאוד שישוב לעבודה. אולם גם הוא לא יכול לטפל בבעיה עד שיהיה לו המזל הנדיר לפגוש את אותו שוטר רפאים.

שלושה גברים נוצרים שאלו על החיסון ונאמר להם שרק פועלים מחוסנים על ידי ישראל... גם זה בוודאי פשע מלחמה. הם שייכים לכנסיה הסורית, אולם למרות שדיברנו עם שתי נזירות והצענו שיבדקו אם הכנסייה לא תוכל לסייע, נאמר לנו שלטענת הכנסייה אין מה לעשות. גם חנה אמרה שיוטל סגר כללי במשך חג הפסח. כך, בשעה שאנו חוגגים את חג חירותנו, אנו כולאים את הפלסטינים בסבך הבירוקרטיה של מדינת ישראל "הנאורה". בעוזבנו הודו לנו על הניסיון לעזור. הרגשנו שזורים לנו מלח על חוסר האונים...

לא נתקלנו במקרים של אלימות פיזית, רק התעללות ואכזריות מנטלית והכוח שבידי עבדים-כי-ימלכו שנהנים ממנו כאילו זו זכותם...