קלנדיה - הויה דולורוזה החדשה

הויה דולורוזה החדשה

הגענו קצת אחרי שש ולקח לנו לא מעט זמן לגלות איך מגיעים לכניסה לגשר מעל מחסום הרכבים, שהוא עכשיו הדרך היחידה להכנס אל או לצאת ממחסום הולכי הרגל. יש לכיבוש הגיון מיוחד לו, כנראה, ויש לו דמיון חלש מאוד להגיון אנושי. מתברר, כפי שדיווחו כאן לפני שבועיים, שכדי לעלות לגשר או לרדת ממנו--או ברמפה או במדרגות--צריך קודם לעבור תחתיו דרך אזור לא סלול שיהפוך בחורף לים של בוץ. כנ"ל לגבי אלה שמגיעים מן או הולכים אל האזור שבו עומדים האוטובוסים והמוניות. אבל נניח שפשוט לא סיימו את העבודה שם ויש תכנית לשתול דשא ופרחים ולנטוע עצים ולסלול שבילים מלווים בספסלים בכל הכיוונים. עדין יש בעיה, חמורה, עבור נכים. מתברר שהרמפה שבנו אל הגשר עולה בזווית תלולה, עם פניה של 180 מעלות באמצע, ואלוהים יעזור למי שצריך לדחוף בן אדם בכיסא גלגלים עליה. אם יש אפשרות אחרת לנכים לעבור את מחסום הולכי הרגל בשני הכיוונים, מלבד הרמפה הזאת, נשמח לשמוע עליה.

הפתח למחסום, ראינו מיד שהולכי הרגל הבאים לשם עוטים מסיכות אך ורק  כאשר הם נכנסים פנימה לאזור בו נמצאים חיילים. הם גם לא שומרים על מרחק ראוי (או בכלל) כאשר הם עומדים בתורים שנוצרים בגלל האופן שבו המחסום מנוהל. זאת אומרת, במקום לאפשר זרימה מתמדת פנימה לתוך הבניין, כמו בעבר, החיילים נועלים את הקרוסלות מדי 5-8 דקות ובכך יוצרים תורים גם בחוץ (נניח מילא) וגם בפנים (אבוי). לפי אנשים שנמצאים בכניסה למחסום באופן קבוע, המצב הזה התחיל בתחילת השבוע הזה, ז.א. לפני יומיים, אולי בגלל שיש צוות חיילים חדש שיוצר את השיטה מחדש. התופעה הזו, של שינוי שיטה לרעה, הייתה נפוצה במחסום הישן כמעט אחרי כל החלפת משמרת (כל מספר חודשים) שהכניס חיילים חדשים לפעולה. אבל עכשיו ההשלכות יותר רציניות בגלל  הדרישות הבריאותיות.

כאשר זרם המגיעים פחת לקראת 7:30, והתורים בחוץ נעלמו, נכנסנו גם אנחנו לעבור ולצערינו בחרנו בתור בפנים שהיה מאוד קצר כאשר נכנסנו אבל, כיוון שלא פתחו את הקרוסלה לתוך אזור הבידוק במשך יותר מ-5 דקות, נהיה די ארוך עד שיכולנו להכנס פנימה. משם המעבר היה רגיל לגמרי. אולם שמנו לב שהמאבטחים שעמדו על המשמר כמטר אחרי מכונות הבידוק לא עטו מסיכות. חבל.

בדרך החוצה, על הגשר, צפינו מרחוק בתקרית כאשר איש כנראה הלך לו בכיוון מחסום הרכבים במדרכה ליד המסלול צפונה מירושלים לרמאללה. זה מקום מאוד רגיש  שבו מספר פלסטינים, שנחשבו ע"י החיילים למחבלים, נורו בעבר. למזלו של האיש הזה, הפעם מספר מאבטחים צועקים רצו אליו, תפסו אותו, והורידו אותו למדרכה. אנשים שעמדו לידינו על הגשר התחילו לצלם את האירוע בסמרטפונים (אנחנו לא, בגלל המרחק), וקווינו ששום ברך לא יכנס לפעולה. ואמנם, מהר מאוד, העלו את האיש על רגליו והתחילו ללוות אותו בכיוון המחסום. כאשר ראו שמצלמים מלמעלה, אחד המאבטחים צעק לאנשים להפסיק, והתקרית הסתיימה.

בעודנו על הגשר, הלכה לידנו אשה שנראתה בשנות השלושים או ארבעים לחייה. היא הביעה באוזנינו מצוקה. היא סיפרה שהיא חולת סרטן ושהעליה לגשר היתה לה מאוד קשה. שוב אנחנו שואלים האם יש אלטרנטיבות אפשריות לא רק לאנשים בכיסא גלגלים אלא גם לאלה המתקשים לעלות ברגל או בגלל גיל או בגלל מחלה. כיוון שאנו יודעות שכל השינויים והשיפורים במחסום קלנדיה נעשו כדי להטיב עם הפלסטינים העוברים בו, קשה להאמין שלא חשבו כלל על ההיבט הזה כאשר תכננו את הגשר בתור הדרך היחידה להיכנס אל או לצאת  מן המחסום.