בקעת הירדן: הצבא והמשטרה והמתנחלים - כולם מתעללים ברועים הפלסטינים
ראשית נסענו למעיינות פסאיל בבקעת הירדן, הנמצאים צפונית מערבית ליריחו. כצפוי לזמן הזה, האדמה כבר מכוסה פלומת עשב ירוקה ובכניסה לאזור המעיינות רעו מספר עדרים בשלווה מתעתעת. ההר מעל ירוק גם הוא, אבל ריק מכבשים. כל 30 העדרים השייכים לתושבים הפלסטינים גורשו מההר בידי אלחנן מהתנחלות מלאכי השלום, שהיה מאחז בלתי חוקי שהוקם על גב ההר והשנה קיבל מעמד של התנחלות כשרה מבן גביר וסמוטריץ.
כבר מרחוק רואים שהתעלה חסומה, כי כל האזור בוצי ומים זורמים לכל הכיוונים על דרך הגישה. הברז בצינור, שמשמש להשקיית העדרים - נעלם. פגשנו את ג'מאל איש המים ושני בניו, עמלים על סילוק סלעים מתוך תעלות המים, שהמתנחלים תקעו שם כדי לחסום את הזרימה לצינור ההולך לפסאיל. את הסלעים הקטנים הם הצליחו להוציא אבל את הגדולים לא.
נסענו לכפר ולקחנו כמו בכל חודש את מָרים, האשה שמאור עיניה ניצל (הגיעה לעיוורון) בזכות זריקות חודשיות שהיא מקבלת לתוך העין, לבית החולים בתורמוס עיא. בגמר הטיפול שלחנו אותה הביתה במונית וחזרנו לענייני המשמרת שלנו.
מחסום גיתית – לא מאויש גם השבוע, בדרכנו הלוך וחזור, אך אחד הנתיבים היה חסום בשער.
על כביש אלון (578) ליד ה'אמבטיה של גיתית' (אזור שהופקע מהכפר עקרבה והפך לשטח צבאי בשנות ה-70 ועכשיו מושכר ברובו לחקלאים פלסטינים) ראינו שני מתנחלים מותחלים גדר תיל שנמתחה לאורך כביש אלון כמעט עד להתנחלות מכורה. זה אינו מראה חדש. מתנחלים ממאחזים בסביבה מותחים גדרות ארוכות בכל הבקעה, לאורך כביש אלון וכביש 90, ובאין מפריע שודדים ומנכסים לעצמם שטחי אדמה עצומים (עשרות אלפי מטרים) ובהם שטחי אש, שמורות טבע ועוד.
מחסום חמרה (בקעות) מאויש. תור ארוך של מכוניות פלסטיניות השתרך ממנו לשני הכיוונים. גם כשחזרנו בארבע אחה"צ היה תור כזה.
13.00 'מחסום המים' מול התנחלות רועי חיילים בדקו מכוניות הנוסעות לכיוון מערב. בצד המערבי של המחסום המתינה משאית עם מיכל מים
ובצד המזרחי המתינו שתי מיכליות מים, רתומות לטרקטורים של תושבי חומסה. מכיוןן שמדינת ישראל מונעת מהם מים הם נאלצים לנסוע כל יום דרך מחסום זה לעאטוף, בשטחי הרשות הפלסטינית, ולהביא לעצמם מים (לכן אנו קוראות לו 'מחסום המים'). כמעט בכל יום המחסום לא נפתח בשעה שנקבעה והם מחכים שעות ארוכות.
היום השער נפתח במועד וחמישה טרנזיטים עמוסים בפועלים מן הגדה, שעבדו בהתנחלויות רועי ובקעות, חיכו לחזור מכאן הביתה. מכל טרנזיט ירדו הרבה פועלים (הרבה יותר ממה שהחוק מתיר) והסתדרו בשורה ליד המכונית. חיילת עם נשק מכוון סקרה אותם, לקחה מידיהם את תעודות הזהות שלהם והעבירה לחייל אחר. כעבור 10 דקות הוחזרו התעודות והפועלים חזרו לטרנזיט ועברו את המחסום מערבה. טרנזיט אחד עוכב בצד לבדיקה נוספת ונשאר גם כשעזבנו, כ-20 דקות אחר כך.
במהלך הצפייה במחסום המים קיבלנו קריאה בטלפון, על מעצר רועה מאל חדידיה ואחיינו הקטין, ליד הכניסה להתנחלות חמדת. נסענו לשם. כ-10 חיילים כולל הרבש"צ של חמדת ושני שוטרים, הקיפו דמות בגופיה לבנה, שישבה על הקרקע, ידיה אזוקה ועיניה מכוסות. רצינו להבין אם מדובר בקטין או בדוד שלו אך החיילים מנעו מאיתנו להתקרב, מחזקים בנשק ארוך שלוף. זה קרה ליד גדר הלולים של ההתנחלות, כ-200 מ' מההתנחלות עצמה. הרבש"ץ הסביר לנו שאחד הרועים נגע בגדר הלולים. גרסת הרועה היתה שאחת הכבשים נדדה מהעדר אל המדגרה והרועה רץ להחזירה.
החיילים חסמו את טווח הראייה שלנו עם טנדר, ושניים הוצבו לשמור שלא נתקרב חלילה לאירוע. אחד מהם הטיף לי: "למה אתן עוזרות לאלה שטובחים בנו?" לאחר שהסברתי לו כי תושבי הבקעה לא טבחו בנו באף ישראלי וכי במשך עשרות שנים אף אחד מתושבי הבקעה לא ביצע שום פיגוע, הוא המשיך בשלו: "הם בטוח התקרבו להתנחלות כדי לתצפת עליה ולהעביר לחמאס מידע מדויק," והדגיש, "אפילו איפה ישנים הילדים!" כך בעיני עצמם החיילים מנעו טבח ילדים יהודים.
כמעט כל החיילים היו חובשי כיפות וגילו עוינות רבה לאוכלוסייה הפלסטינית ומובן אלינו.
לבסוף הגיעה ניידת משטרה נוספת, בליווי ג'יפ מלא חיילים, ושני העצורים נלקחו למשטרת בנימין. שוטר דרש מאיתנו רישיונות ותעודות זהות, ותוך כדי כך איים שייתן לנו דו"ח על השגת גבול 'כי נכנסנו לדרך פרטית (של בעלי הלולים)'. ואז שיחרר אותנו.
בערב נודע לנו ששני העצורים שוחררו בלילה ,ללא אישום, ונאלצו לעשות את הדרך הארוכה ממשטרת בנימין שליד ירושלים עד לצפון הבקעה.