קלנדיה, שועפאט

רכב ההסעות הייעודי לעזה היה מלא עד אפס מקום, אין יותר מקום בשבילך גיברת, אמר לי בחור שחזר מביה"ח ברמאללה שם נותח בכתף ובבטן מפציעת ירי.

מי שתמיד בולט בתמהיל האנושי שחוזר הביתה לעזה הם הילדים.

שניים היו השם, תינוקת בת תשעה חודשים שנותחה בעינה שמוגנת בכוס פלסטיק, ועולל שצינורית זונדה נמתחת מאפו, תינוק שאת גילו עדיין מונים בשבועות, ששה שבועות.

השניים בדרך להתחיל את מסכת חייהם בתנאי מחסור שהמים מזוהמים בו, והציוד הרפואי בחסר ומערכת הבריאות בהזנחה, מקום שבו כשני מיליון בני אדם נצורים וחייהם כמי שחי בכלא.

כמה דקות לפני השעה 4.00, כשעשרות עדיין מחכים בסככת ההמתנה שלפני משרדי המת"ק כדי לקבל את השירות שמגיע להם על פי חוקי המקום - נסגרו השערים.

אלו שמצאו את עצמם מחוץ לסורגים המשיכו להושיט ידיים אוחזות בניירות אבל לא שום יד לא הושטה אליהם, ואחרים צעקו מבעד לסורגים את מצוקותיהם אבל לא הייתה אוזן שתשמע את שוועתם.

בשועפאט, בבית משפחת אבו-ח'דיר, מול קיר הנצחה למוחמד, הילד ש"שרפו אותו והוא עוד היה חי", ישבתי עם האם שילד מת בחיקה, האב המיוסר והאחות הקטנה של מוחמד, שתמיד תהייה האחות הקטנה אפילו ששנותיה כבר רבו משלו, דיברנו על השנים שחלפו ביעף, על הפעם הראשונה שבאתי אל סיפם, על החור שנפער בחזה, על האין מרפא, על הגעגועים, על האין יותר שמחה ועל סידרת הטלוויזיה "הנערים" גם.