קלנדיה
במקום שכל צרות העולם נקבצו אליו.
אחרי שהייה לא קצרה בצדו הפלסטיני של המחסום, אחרי שמלאתי את הסל בפירות העונה שריחם וטעמם בריח וטעם של פעם, אחרי שפגשתי וצלמתי ליד מחנה הפליטים מכרים ותיקים וחדשים ושמתי פעמי לחזור דרך הלבירינט הקרוי מחסום, פנה אלי איש וביקש שאצטרף אליו למשרדי המת"ק.
אמר שאולי אם אהיה עמו יקשיבו למצוקתו ואולי יתנו לו עוד היום אישור להעביר את בתו לביה"ח סנט-ג'ון, ואולי, אם ירצה השם, אמר, הילדה שלו תנותח עוד היום כמו שהמליצו הרופאים.
ניסיתי לשווא להקטין את צפיותיו באשר להשפעתי על אלו שבפנים.
האיש האיץ בי והאיץ בעומדים בתור שלפני עמדות הבידוק לפנות לנו את הדרך, הילדה שלי צריכה לעבור ניתוח דחוף עוד היום, אמר.
אשתו ובתו חיכו כל העת במונית שחיכתה מחוץ למחסום, מונית שנהגה היה דרוך ומוכן להניע, להאיץ ולהביא את הילדה ואמה לביה"ח לכשישוב האב ואישורי המעבר בידו.
בספק הליכה ספק ריצה הגענו אל חזית משרדי המת"ק העשוי חדרים חדרים.
הנוהג במקום הוא שכל מי שקוראים בשמו נכנס להיכן שמורה לו הכרוז, עליו להגיף מאחוריו את הדלת, אז הוא מוצא את עצמו עומד מול חלון ממוגן שמאחוריו יושב חייל שאמור לטפל בעניינו.
ככתוב בצו מס' 947 סעיף 2 של הממשל הצבאי:
"*המִנהל האזרחי ינהל את העניינים האזרחיים באזור, בהתאם להוראות צו זה, לרווחתם ולטובתה של האוכלוסייה ולשם הספקת השירותים הציבוריים והפעלתם, בהתחשב בצורך לקיים מִנהל תקין וסדר ציבורי."
- אלא שניסיוני רב השנים לימד אותי שההגדרה הנ"ל אינה אלא מכבסת מילים קלישיאתית, שלא רווחת האנשים ולא טובת האוכלוסייה עומדים מול עיניהם של אנשי המנהל האזרחי.
משרד המת"ק שהיה דחוס בבני אדם שחיכו בשקט ובסבלנות אין קץ לתורם ולגזר דינם. דומה היה שכל צער העולם מתנקז למטרים דחוסים אלו.
האיש שבחברתי סבב אובד עצות, לא ידע לאן יפנה ואנה יבוא. הצלחתי למשוך את תשומת לבה של חיילת וביקשתי שמי מהם, מיושבי החדרים הפנימיים, יטפל בעניינו של האיש. כתוצאה הופנה האיש לחדרון לא מאויש. נכנסתי עמו. אל העמדה שמולנו הגיע חייל.
- אני צריך אישור דחוף, הילדה שלי צריכה להגיע לבי"ח לניתוח, אמר האיש,
- מאוחר מדי, אמר החייל, סגרנו לפני חצי שעה, למה לא באת מוקדם?
- אני מרחוק, מעל יד שכם, ענה האיש.
- מאוחר מדי.
- אבל... בבקשה... תעשה טובה, הבקשה התחלפה לתחינה,
- למה את פה? פנה לפתע החייל אלי,
- היא אתי, אמר האיש,
החייל דרש שאצא. יצאתי וקיוויתי לטוב.
אחרי דקות ארוכות יצא האיש וסיפר שלא רק שלא קיבל את שביקש אלא גם ננזף על שהביא אותי עמו.
האיש מיהר ורץ אל משפחתו ואני נותרתי עם לב שבור ועם מחשבות על העוול שביצעו אלו שאמונים על "רווחתם וטובתם" של הפלסטינים.
*
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%9C_%D7%94%D7%9...