בקעת הירדן: ילדי הרועים פוחדים מהמתנחלים האלימים
בוקר דצמבר יפה ונעים, הבקעה כבר ירוקה ויפה. אין לה בעיות פוליטיות. העשב צומח בלי רגשי אשמה. אנחנו מגיעות לבקעה מצפון כי הנסיעה בגדה בימים אלה מסוכנת. זה מאריך את הדרך בשעה בערך.
הגענו הבוקר ללוות את יוסף במרעה, עקב הצקות של מתנחלים וצבא.
בהגיענו הסתבר שהוא לא פנוי היום למרעה. יש בקור של רופא . כך מצאנו עצמנו ללא משימה ולאחר ביקור משפחות שם, המשכנו לפרסיה. מקום הקבע שזקוק תמיד למתנדבים, בבית או מרעה.
ביקרנו את כל המשפחות באזור, היה שקט באותם רגעים.
היה יום עבודה של 12 שעות ללא אירועים חריגים.
בשעה מאוחרת יותר הגיע הצבא והודיע לרועים שהשטח שהם רועים עליו הוא אדמות מדינה והם צריכים לחפש להם שטח אחר. יש מפה חדשה של המינהל האזרחי
והגבולות כנראה השתנו. מה הבעיה להזיז קצת אם אפשר.
מצורף וידיאו שצלמתי את רימה, שאינה מפחדת להגיד את הדברים. אני מצרפת כאן עם תרגום כללי. אין באמירות שלה כל חדש. אבל אולי טוב לשמוע אותן בקולן.
"החיים קשים כמובן. השתנה הרבה מאז התחילה המלחמה.
הפסיקו את הלימודים בבתי הספר. עקב הבדיקות החמורות במעברים המורים לא מגיעים בזמן לבתי הספר. וכך יצא שבתי הספר נסגרו. יום לפני הבחינות לסמסטר הראשון חזרו ללימודים. למחרת התחילו הבחינות. בלי קשר לעובדה שהילדים לא למדו כמעט כלום, הם צריכים עכשיו לעמוד לבחינות. הם לא מבינים את החומר בכלל ואין סיכוי שיוכלו לעבור את הבחינות. היום לדוגמא הגיעו הילדים לבית הספר והמורים לא הגיעו שוב בגלל המחסומים, והבחינות לא התקיימו בחלק מהכיתות.
שאלתי איך עוברים את המלחמה. אמרה שקיים פחד כל הזמן. מפחדים בלילה ומפחדים ביום. לא יכולים לצאת עם העדר לכל השטח. אנחנו מפחדים שהילדים ילכו רחוק מהבית. לפני יום הגיעו שני מתנחלים וצפו עלינו. אוי, החיים קשים קשים. תפסיקו את המלחמה. תנו לנו להמשיך את החיים."