בדרום הר חברון כל היישובים הפלסטיניים חסומים

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
מוחמד ד' (צילום), מירה בלבן (מדווחת)
20/11/2023
|
בוקר
בולדרים חוסמים את הכניסה הראשית לסמוע
 סוסיא - כדורי הלבנה שוודחה מכינה

חזרת כבישי אפרטהייד בדרום הר חברון. כל היישובים הפלסטיניים חסומים.
נסענו בכבישים 60 ו-317 . ביקרנו בסוסיא ובאום אל-ח'יר.
יום סגרירי וגשום. קר במרחבי דרום הר חברון.

כביש 317: עכשיו זה כביש אפרטהיידinfo-icon. הנסיעה בו אסורה למכוניות עם לוחית פלסטינית. כל הכניסות ליישובים פלסטינים, לבד מתוואני, חסומות.
במקתל אל-סאלם שמצפון לכביש, מול מיתרים, עדיין מתנופף דגל ישראל שמתנחלים (כנראה) הניפו אחרי שריפת המתחם. מוחמד מספר שהתושבים אמרו לו שמפחד המתנחלים הם לא מעיזים להתקרב למתחם ההרוס במטרה לחפש ציוד שאולי שרד את האש. אותו הסיפור הוא שמע מאבו סאפי שמחלים עכשיו בסמוע מניתוח הלב שעבר (ניתוח יקר שרק חלקו שולם על ידי ביטוח כלשהו, והשאר עזרה של ארגונים).
לאורך הכביש, הרבה דגלי ישראל.
סמוע: הכניסה הראשית חסומה בבולדרים שלא ניתן להזיזם באמצעים פשוטיםגם מכביש 60 הכניסה סגורה. הכניסה היחידה לסמוע היא עכשיו דרך כרמה, מצפון. רחוק מאד. גם הכניסה לכרמה מכביש 60 בדרך כלל סגורה. לפעמים התושבים מצליחים לפתוח. משחקי חתול-עכבר. על הגבעות מסביב לסמוע רואים פילבוקסים חדשים. להגברת הפיקוח.

סוסיא:
הכל מסביב חסום בבולדרים ובערמות עפר. אפילו בעומק השטח, ליד מטעים ושדות, יש ערימות עפר גבוהות, שימנעו מטרקטור או רכב כלשהו לרדת או אפילו להתקרב לכביש.
התושבים השאירו את רכביהם בתוך הכפר, או מחוץ לו, בצד של יטא. מהצד של יטא המרחק הוא כשני קילומטרים שצריך לעבור בהליכה.
ביקרנו את עזאם ווודחה. המתחם שלהם תמיד נעים ומזמין. התכבדנו בפתה טרייה מהטאבון עם שמן זית וזעתר, ותה טעים. וודחה מכינה ומוכרת כדורי לבנה בשמן זית, זיתים וג'ריקנים של שמן זית.
 הם מספרים שהאנשים בכפר בסדר. מבחינת החסימות, מסתדרים עם העברה רגלית של אוכל לאנשים. אבל יש בעיה גדולה של העברת אוכל לחיות. יש להם כחמישים כבשים. האוכל שוקל מעל חצי טון. צריך להעביר גם קש וחציר, וללא רכב וטרקטור ממש קשה.
מיםinfo-icon: רק מה שנשאר בבורות שלא נהרסו על ידי המתנחלים השכנים. מברכים על הגשם שיורד בשעת ביקורנו. את המים מעלים מהבורות באמצעות משאבה שמעבירה את המים למיכלים המוצבים בגובה, ומשם זורמים לברזים. בקיץ נאלצים גם לקנות מיכלי מים, וחוסכים.
התנכלויות המתנחלים השכנים: לפני מספר ימים מתנחלים מסוסיא נכנסו עם הכבשים והסוסים שלהם למטע הזיתים של משפחת ג'בור. היכו את בני המשפחה. הרסו עצים. אין עכשיו פעילי שלום מבחוץ, שנוכחותם מרתיעה מתנחלים. גם פעילים מקומיים מקטינים ראש, מאימת היד הקשה של כוחות הביטחון.
אחוות שכנים: סוסיא הקדומה שוכנת פחות ממאתיים מטרים מהכפר סוסיא. עזאם ואחרים בכפר נולדו בסוסיא הקדומה. בסוסיא הקדומה יש מים וחשמל בשפע. מתגוררות שם רק ארבע משפחות מתנחלים. יש שם בית שחדר אחד בו הוא עדין חדר של הכפר שבו התושבים הפלסטינים נולדו. לא הרסו את החדר הזה. אבל החשמל והמים מסוסיא הקדומה לא ניתנים לתושבי הכפר הפלסטיני סוסיא. אכן, שכנות טובה ונדיבה.

אום אל-ח'יר: הצד של הח'ירבה, שצמוד לגדר של ההתנחלות כרמל:
פגשנו את חליל ועלי. אחר כך הצטרפו עזיז ועווד. ישבנו אתם במבנה המשמש כדיואן ('שיג' בלשון הבדואים). יש חדר גדול, חשוף ברובו, עם מעט מזרנים מסביב , מעט כיסאות, ותנור ארובה לחימום, במרכז. את האש בתנור מזינים בלבנים (אולי ליבני בוץ). אנחנו יושבים מסביב לתנור. חמים ונעים לנו. הם אומרים שמאז שהגישו תלונה על הפלישה הקודמת של מתנחלי כרמל יש שקט מכיוון ההתנחלות. אבל, יש צבא.
 סיורים של הצבא: שלש פעמים ביום, מגיע רכב צבאי עם ארבעה חיילים, חונה במרכז בין הבתים והאוהלים בכניסה, ואז החיילים יורדים מהרכב ומסתובבים בשתיקה בכל פינות המתחם. בערב, עם פנסים. הם לא עונים על שאלות, לא מתייחסים לתושבים, רק מאירים בכל הפנות ומסביב. כשהסיור מסתיים, הם עוזבים ללא מילה. הילדים מפחדים מהחיילים. התושבים מתוסכלים, שותקים, לא מעיזים. חליל מוביל אותנו במסלול הסיור של החיילים, ואומר: נסו לדמיין את ההרגשה, אם זה היה קורה בביתכם. מה הם מחפשים כאן. אנחנו אנשים פשוטים שרוצים רק לחיות ולהתפרנס.
עזיז הוא מהנדס שברגיל הוא עובד של הרשות הפלסטינית בחברון. אבל עכשיו כל הכניסות לחברון חסומות לכלי רכב. לכן הוא נשאר בבית. אין משכורת כי הרשות לא משלמת.
עלי הוא מנהל בית ספר בח'רבת א-דוקייקה, כפר בדואי קטן לכיוון מזרח (על הדרך לחאשם אל-דרג'). בית הספר סגור כי המורים הם מיטא, ולא יכולים להגיע, כי כל היציאות מיטא חסומות. גם להם הרשות הפלסטינית לא משלמת.
כידוע, הרשות הפלסטינית לא משלמת עכשיו משכורות בגלל שישראל עצרה את העברת כספי המיסים שהיא גובה עבור הרשות. למעשה, הגבייה עבור הרשות משמשת את ישראל ככלי לחץ (הרשות ביקשה לגבות בעצמה, אך ישראל מסרבת לוותר על השליטה בגביית הכספים).
פגשנו גם את בוב, אמריקאי מסנט לואיס, מיסורי, שהגיע במסגרת התנדבות של ארגון  Center for Jewish NonViolence (CJNV).
בוב שוהה בכפר לסרוגין, כשלוש או ארבע שנים, בהפסקות. ישמח לחלוק את חוויותיו, רשמיו ודעותיו עם כתב עיתונות או משהו מקביל.

בדרך חזרה: מוחמד מעיר שבפועל, גם כביש 60 הוא כביש אפרטהייד. כל הכניסות-יציאות ליישובים פלסטיניים משני הצדדים סגורות. התנועה מתנהלת בנפרד, בכיוון צפון-דרום. ממערב לכביש, התנועה סביב חברון, וממזרח לכביש, התנועה סביב יטא.
עצרנו מול זנותא הנטושה. מהכביש נראה שרק מבנה בית הספר (שעל הקמתו ננטש מאבק מתוחכם בין התושבים הפלסטינים לכוחות הביטחון) נשאר על עמדו. אנחנו לא מעיזים להיכנס פנימה, למרות שכאן אין חסימה, כי אסור, ורכבים צבאיים מסיירים כל הזמן על הכביש. לפתע אנחנו רואים עשן שריפה מיתמר מעל בית הספר. תוך שניות מגיע רכב צבאי עם ארבעה חיילים. הם חוקרים אותנו למעשינו. אנחנו: מצלמים את מה שנשאר מהכפר שננטש. אנחנו מספרים להם את ההיסטוריה של הכפר בשנים האחרונות. הם לא היו מודעים. אבל אחד החיילים מעיר לגבי השריפה: תמיד הפלסטינים מציתים אש ואז אומרים שהמתיישבים מתנכלים להם. כך כנראה נבנה נרטיב המתיישבים המצילים את מסאפר יטא.

סיכום: כבישי אפרטהייד. כפרים פלסטיניים כולם חסומים. לאזור של ח'ורסה, פוקיקיס ונגוהות אין לנו שום אפשרות להגיע, כי חברון חסומה ומדרום הכול חסום. המתנחלים יכולים לעשות שם כרצונם. נשתדל להתעדכן טלפונית. גם לגבי השריפה בבית הספר של זנותא לא ידוע, כי פעילים מקומיים מפחדים להתקרב מפחד הצבא. כך נבנה משטר של הפחדה.

מייאש