אבו דיס, קונטיינר (ואדי נאר), ראס אבו סביטאן (מעבר הזיתים), יום א' 27.12.09, בוקר
7:00 מעבר הזיתים
המחסום שקט ורגוע מאוד, אנחנו מסבירות לטל שזה לא סימן חיובי בכלל- שקט שנובע מהיאוש של האנשים שכבר אפילו לא מנסים את מזלם במציאת עבודה כאן..
אנחנו מדברות עם בחור בצד הפלסטינאי שגר ליד המחסום המספר לנו על תורים עצומים מ 4 עד 6:30 בבוקר, אנחנו מנסות להשיג ממנו הערכה מספרית ולא מצליחות משהו כמו 2,000 איש לכל היותר נשמע כמו המצב הריאליסטי.
7:30 ואדי נאר
יש תנועה ערה במחסום אך ללא פקקים. לאורך השהות הארוכה מידי שלנו שם: בעודנו פוסעות אל עבר הבטונדה הצהובה שלידה אנחנו עומדות בכל שבוע, שועטים אלינו שני חיילי מג"ב- מפקד המחסום א', ו"שומר ראשו" הקשוח. הם לא רוצים לתת לנו להתקרב, בהתחלה משתמשים בטיעונים כמו: " אני אומר לך לא להתקרב" ו " זה שטח צבאי סגור
" ...אנחנו מתרגשות רק קצת ( במידת האדרנלין לוויכוח ) , ומסבירות להם שלא רק שזה לא שטח צבאי סגור,זה גם לא ממש שטח במדינת ישראל..ממשיכים להתווכח, אנחנו מתקשרות למ"פ מג"ב בגיזרה א. ) שנאמר לנו שהוא בישיבה. לא מתייאשות, לאחר מכן תופסות אותו ומסדירות את העניין. ( לאחר שהוא כבר הודיע לחיילים שמותר לנו לעמוד שם והם לא טרחו לעדכן אותנו או להניח לנו..)
לבסוף - עוזבות את המקום, נוסעות דרך כביש האפרטהייד, צופות בבנייה המטאורית בהתנחלות קידר.
שייח ג'אראח
בבואנו לאוהל לא מוצאות את נאסר. נאמר לנו שהוא נפגע מההתפרעויות שהיו שם בשבת- שלוש פעמים התקיפו דתיים את האוהל, וזרקו אבנים גדולות ("סלעים"). צרפתי שצילם את ההתפרעויות הותקף אישית, מתווך אפס, בראשו, מאדם דתי עם אבן. הבחור נפצע קשה ונעלם.
לאחר מספר דקות נאסר חוזר. אנחנו משתוממות על כך שאין באיזור הדליק הזה ניידת משטרה באופן קבוע. אנחנו מתקשרות ומבקשות לדבר עם תת-ניצב ברונו שטיין הממונה על האזור ומתלוננות. מתבקשות לשלוח פקס שמתאר מה שקורה...
לשמחתנו, תוך 10 דקות מגיעה ניידת עם שני שוטרים.
משם אנחנו ממשיכות למכללה לאומנות (!) שנמצאת מעבר לרחוב כדי לפגוש את ח. העובדת בקפיטריה ( לאחר שבעלה קיבל צו הרחקה מביתם שסמוך לאוהל המחאה ואיבד את עבודתו החדשה ) כדי לתת לה טלפונים, לעודד ולתמוך בה. ( ח. עובדת מ 7 בבוקר עד 16:00 אחה"צ, שישה ימים בשבוע, ומשתכרת כ - 1,000 ש"ח בחודש )