דרום הר חברון, חברון, סנסנה, תרקומיא, יום ג' 20.11.07, בוקר
0630 - 1100
חברון
"אפרטהייד מושלם" בתל רומיידה:
למי שלא יודע, שכונת תל רומיידה נמצאת למעלה .. כדי להגיע לבתים מהמחסום צריך לעלות עלייה תלולה וקשה. לתל רומיידה אסור לאף פלסטיני להגיע עם כלי רכב כלשהו - לא עגלה, לא אופניים, ובטח שלא עם מכונית. אבל מה לעשות ובני אדם הם בני אדם ולפעמים צריך להעביר בלון גז, או שק קמח, או חבילות סוכר? משפחת שראבטי מקבלת פעם בחודש מצרכים מהאונר"א. ראש המשפחה עומד היום ליד המחסום, מחזיק בידו כתבה מעיתון ישן שבה כתוב שמשפחתו הצילה יהודים בשנת תרפ"ט. במין סובלנות אין קץ הוא מראה את הכתבה לחייל גבעתי - אולי החייל ירשה לו להעביר את העגלה בזכות הכתבה? לא, אין סיכוי. יש הוראה. לקחנו אלינו לטרנזיט אותו ואת מה שהיה על העגלה והבאנו אל ביתו - לא לפני שעצרו אותנו שוב בתל רומיידה למעלה ושוב חייל הרשה לנו...... ומה היה קורה אם לא היינו שם? איך הפלסטינים תושבי השכונה מדורי דורות היו מעלים את כל האוכל הזה הביתה - שמן, סוכר, קמח. אתמול עיכבו בעלי משפחות עם בלוני גז. ונניח במקום שבו אסור להעביר עגלות לבד - אז יתכבד החייל העומד במחסום וילווה את הפלסטיני עם העגלה לביתו - עם בלוני הגז, עם החלב, עם השמן, עם הסוכר.
שיהיה ברור - למשפחות המתנחלים בתל רומיידה מותר להגיע עם הרכב, עם האופניים, עם העגלה - ואם זה לא אפרטהייד אז אני לא יודעת מה המשמעות של מושג האפטהייד. בצה"ל קוראים לכך "מניעת חיכוך בין האוכלוסיות".
הסדר מעבר המורות חזר לקדמותו, והן עברו הבוקר ללא עיכובים ודרך הפשפש הצדדי. בכל מקום שאנחנו מסתובבות היום המתנחלים מאחורינו, שומרים על צעדנו, ויש מין תחושה כזאת באוויר שהם רק מחפשים את ההזדמנות להיות אלימים כלפינו. בכל מקום תלויים פלריגים שמזמינים את כולם להפגנה גדולה בירושלים נגד ועידת אנפואליס.
מחסומי מערת המכפלה - מעוכב אחד במקום. אנחנו פוגשות שם את שוטרי THIP, מספרות להם על המעבר בתרפ"ט ומקבלות הבטחה מהם שבצינורות שלהם הם יעבירו את התלונה. הם כבר העבירו הרבה כאלה ושום דבר לא יצא מזה. נדמה לנו שאם נישאר שם המעוכב יעוכב יותר זמן ואנחנו עוזבות. אנשי THIP נשארים להשגיח.
מחסום בית מרקחת - אין אנשים.
בית המריבה - באסם מהמכולת אומר לנו שאתמול בחדשות של הרשות הפלסטינית סיפרו על החלטת בג"ץ לפנות את המתנחלים מבית המריבה. אחיו מחכה למשפט שיהיה בעוד חודש - הוא מקבל את הכדורים נגד האפליפסיה. למעלה ליד בית המריבה - טנדר של מתנחלים מעמיס תנור. יש סיכוי שהם מתפנים מרצון? המחסום עומד ללא מעוכבים.
גבעת החרסינה - שוטרי משמר הגבול מונעים מאיתנו לבקר את המשפחה הפלסטינית שם - אנחנו מחכות בסבלנות עד בוא האישור האלחוטי ונכנסות להגיד שלום. בינתיים נשים פלסטיניות הולכות ברגל עם התינוקות הקטנים שלהן ... האפרטהיד ממשיך.
מעבר מיתר (סנסנה)
השעה רבע לשבע ועוד המוני פועלים בחוץ, קרוב ל100. מרחוק אנחנו מבחינים בחייל שעומד על הגדר ליד הקרוסלה, גבוה מעל התור עם רובה שלוף - מראה שעוד לא ראינו אף פעם.
הפועלים דוחקים ולוחצים - וכולם כועסים עלינו שאיך אפשר ולמה לא באנו קודם ומחכים משלוש וחצי - האמירות הידועות שמעידות על כושר סבל מאוד גדול ורוגז שמופנה רק אלינו כי אין למי.....
החייל מסביר לנו שהוא למעלה כי רק כך הוא יכול למנוע מהם לריב בתוך התור - וכשאני שואלת אותו בן כמה הוא, והוא עונה לי שהוא בן 19, ואני ממשיכה ושואלת אותו אם נעים לו להיות "הגננת" של פועלים שגילם כפול משלו או קצת פחות, ועוד עם רובה שלוף, הוא מחייך במבוכה וקופץ למטה. אנחנו מרימות טלפון לג' מפקד המחסום שעונה לנו מיד - הוא לא שם, הוא בהשתלמות. הוא לא שמע על בעיות אבל הוא כועס עלינו כי בשבת, כשהיה בבית, הוא נכנס לאתר שלנו וקרא את הדוחות ומצא דברים לא נכונים לדעתו...... אבל הוא ימשיך לדבר איתנו והוא ידפיס את הדוחות ויראה לנו מה היה לא מדויק. כשאנחנו אומרות לו מה המצב במחסום הוא מרים כנראה טלפון והעניינים זזים קצת יותר מהר.
הלכנו לצד הישראלי של המחסום כדי לבדוק את מהירות המעבר והקצב נראה סביר. הפלסטינים מעידים שהמחסום נפתח בזמן, בשעה ארבע. אם כך, איך זה שבשבע עשרים וחמש יש עוד כל כך הרבה פועלים? למה הם לא בדקו באותה זריזות קודם, לפני שהגענו?! כל כך הרבה תלוי בחייל שמפעיל את העמדה וברצון שלו ובהתייחסות שלו..... זו אולי התשובה למה יש ימים שבהם הכל זורם מהר וללא בעיות, לעומת ימים אחרים שלא. מערכת תקינה לא צריכה לעבוד כך.
הפועלים מתלוננים על איחור לעבודה - ואחד מהם מפטיר לעברנו אז שהקבלנים שלכם ייקחו סינים לעבודה....מגרש החניה של הטרנזיטים מתחיל להתרוקן. הפלסטינים מודאגים מהעדר סככה נגד הגשם בצד הישראלי של המחסום. ימי הגשם מתקרבים, ואיך הם יעמדו שם בגשם ויחכו לחבריהם שיעברו.... עוד תלונות שמענו על עיכובים בדרך חזרה הביתה. יצאנו משם בשבע וחצי בתחושה מאוד כבדה.
תרקומיא
בשעה תשע ועשרים פועלת במחסום הישן נקודת משרד הרישוי. 20 מכוניות מחכות בתור להעברת בעלות. במקום נמצא מתנדב. לדברי החיילים והמתנדב, עברו שם הבוקר 1200 פועלים. בשש ועשרה עבר הפועל האחרון. חוץ מזה, עברו שלושה אוטובוסים של ביקורי משפחות אסירים וגם הם היו בדרכם לבתי הכלא בשמונה ועשרה. במגרש החניה של העברת סחורות גב אל גב במחסום הישן מעבירים נפט ממיכלית למיכלית. במחסום החדש נראה שהעברת הסחורות מתקדמת בסדר ולנהגים הפלסטינים אין טענות.
מפליא הדבר איך חלוקת הנטל בין שני מעברי הגבול האלה לא מתנהלת כמו שצריך - כשבתרקומיא בסדר - אזי רע בסנסנה וההיפך. האם זו משימה קשה מדי לצה"ל שבשני המעברים האלה הכל יתנהל כשורה בו זמנית?
כבישים 30- 35 - 317 356 - כל החסימות במקומן, כל הפילבוקסים מאוישים, כל המצלמות עומדות, ואין כמעט תנועה ..... שגרת הכיבוש הנוראית נמשכת.
סוף