חבלה, מעבר אייל, קלקיליה, יום ג' 9.11.10, אחה"צ
סיכום
מרחב התפר
, על כפריו, שטחי המרעה ומשתלותיו שנהפכו ל"מובלעות" כתוצאה מהקמת גדר ההפרדה, הוגדר על ידי שלטונות הצבא הישראלים כ"אזור סגור." יש פלסטינים החייבים להשיג אישור כדי להמשיך ולגור בבתיהם, ואחרים נאלצים לקבל היתרים של "מבקרים" כדי לגשת לאדמותיהם. קשה עוד יותר ל"בוקר" ליד חבלה למצוא מספיק מרעה לצאן, ולפלסטינים הגרים ליד התנחלויות אלפי מנשה או צופין קשה עוד יותר להשיג בהן עבודה. בכלל, החיים נהיים יותר קשים לאור העובדה כי כמעט אי-אפשר לקבל היתר עבודה בישראל. בסה"כ, כל הדוגמאות הללו הן חלק קטן בלבד מהביורוקרטיה הענפה של המנהל האזרחי המונח ביסודו של הכיבוש האין-סופי. מה גם שבנפת קלקיליה של המנהל האזרחי מפוזרים "מחסומים חלקיים" (שפורקו, אך ניתנים להפעלה מחדש על ידי הצבא בכל רגע), ושערים חקלאיים בגדר ההפרדה המאויישים מדי יום, לפי העונה. פירוש הדבר כי גישה חופשית, ללא הגבלה, אינה קיימת; צבא הכיבוש שולט על הגישה.
13:00 שער 1392 חבלה
השער נפתח בזמן. שני חיילים עומדים שם, אחד עם נשק מכוון, אך האנשים– כ-15 במספר – הממתינים בצד הצפוני של הסככה, פניהם לשמש הבוערת של נובמבר, ייאלצו לחכות עוד 12-15 דקות עד שיוכלו לחצות את גדר ההפרדה. מדוע העיכוב? סיסמת היום של הצבא היא "אחורה, אחורה," כאשר החיילים חוזרים לסירוגין על מילים אלה, לעתים מפנים אותן לאלה העומדים לידינו, לעתים לאלה הממתינים מעברו השני של גדר הפרדה.
במקום תערובת רגילה של משאיות, טרקטורים, עגלות חמורים וסוסים, מבוגרים, צעירים, ירקות, שתילי עצים, כולם מחכים לעבור, מחכים, מחכים, כאשר תהליך ההגעה לעבודה איטי, איטי ביותר בחום ובאבק של שלהי הקיץ.
13:25 האוטובוס המסיע התלמידים הבדואים מערב-אר-ראמאדין אל ג'אנובי עובר, אך נתקע מאחורי עגלה שחפצים בולטים ממנה ומקשים לא מעט על המעבר ליד ה"מחסה" המגוחך עשוי מכולה לשעבר של חברת צים. נהג האטובוס החביב והחייכן חייב לתמרן בזהירות רבה. אחד החיילים מגיע "לכוון" אותו, או – מה שנראה סביר יותר – סתם להציץ...
14:45 קלקיליה
המחסום שהיה פה אינו מאוייש היום, וכל מני רכבים עושים את דרכם בכביש המוביל לעיר שצמחייה נעה שתולה לאורכו.
14:50 אייל
נהגים פלסטינים ישראלים אחדים ממתינים לפלסטינים לעבור במסוף באמצע הצהריים כדי להסיעם ל"כפרים" שאת מיקומם איננו יודעות – אי-שם במרחקים. הנהגים אומרים שהם מגיעים למסוף בשעה 4 כל בוקר, מחכים עד שאחרוני הפלסטינים מגיעים בטרם יסיעום למקומות העבודה שלהם: הנשים כעוזרות בית בבת ים, או קוטפות תות-שדה ברעננה, הגברים לעבודה בחיפה, עכו, וכו', לכל מקום שאליו פלסטיני בר מזל שהצליח להשיג היתר עבודה צריך להגיע או ממנו חייב לחזור.
מכונית אזרחית עוצרת לידינו, סגן אלוף יוצא ממנה, ניגש אלינו, מציג את עצמו (א'), מבקש לדעת שמותינו ונותן לנו את מספר הטלפון שלו – מודיע כי הוא "ראש המת"ק החדש בטולכרם (ארתאח) וקלקיליה (אייל)."