ג'בע (ליל), קלנדיה, יום א' 24.7.11, אחה"צ
מחסום קלנדיה: מהדורה מיוחדת וחגיגית של עיתון "אל-קודס" שהודפסו בה שמות כל מי
שעמד בהצלחה בבחינות הבגרות, עשתה שינוי באווירה המשמימה והמייאשת השוררת במקום כשגרה. בעמוד הראשון בלטו שמות המצטיינים ובדפים הפנימיים, טורי טורים של שמות פרוסים על פני עמודים רבים.
האנשים עצרו, קנו עיתון, העבירו אצבע לאורך הטורים, וכשמצא כל איש את השם שחיפש, עטו פניו חיוך של שביעות רצון. הרוח נשאה הדי קולות נפץ של זיקוקים מרמאללה ומהעיירות הסמוכות שסיפרו על חגיגות בבתי הספר. האוויר המאובק והעכור נמהל במעט תיקווה עבור הדור הבא.
מחסום אל-ג'יב: גלים גלים של אנשים נשים וילדים חצו את המחסום, שבו לביתם עם סיום יום
העבודה. רק אדם אחד עשה את הדרך ההפוכה: ניגש את חלון הגבוה ממידת גופו, הצמיד אל שמשתו את תעודת הזהות וצעק לעבר היושבת מאחורי הזכוכית הכהה האטומה:" זה אני, זה אני הבדואי..." דלת צדדית נפתחה, האיש נבלע בחדר ונראה אח"כ מגיח מהעבר האחר, בדרך המובילה דרומה לכוון ההתנחלויות "גבעון החדשה" ו"גבעת זאב".
תושבי אל-ג'יב, לכל איש ואישה מהם מספר סידורי המודפס בקלסר ומאוחסן במחסום, רק לפי שם ומספר (וכמובן תעודת כשרותם) רשאים לחצות את המחסום מדי בקר אל נחלותיהם הגזולות ולבנות בתים לאדוניה החדשים של אדמתם ולשרתם.
המחסום מאויש בכוח משולש של חיילי יחידת המעברים
, מאבטחים אזרחיים ושוטרי משמר הגבול.
יונס, בעליו של רכב טרנזיט שיצא משימוש שהוסב למזנון, סיפר שבבקרים סופו של תור האנשים מתארך עד לכמאה מטר לפני המחסום והחיילים בודקים לאט לאט, אחד אחד, להם יש זמן, הם לא ממהרים לשום מקום.
יונס גם סיפר ש"יש אנשים שעובדים פה, תכף, אחרי הגדר, שגרים פה קרוב, אבל הם לא ברשימה, אז לא נותנים להם לעבור ואומרים להם לנסוע למחסום קלנדיה...".
מחסום ג'בע: מול המחסום חנה רכב אזרחי נהוג בידי חייל, ממנו ירדה חיילת מיחידת עוקץ
שעל חזה מוצלב רובה ובידה רצועה קשורה לכלב שפיו נתון בזמם. השניים חצו את הכביש לעבר עמדת החיילים. עמדנו מולם וחיכינו. החיילים שהבחינו בנו התקשרו לאי-שם (כנראה בררו וביקשו הנחיות).