ג'בע (ליל), קלנדיה, יום ג' 30.10.12, אחה"צ

אורח: דיוויד.

מחסום קלנדיה:

בשלושת ימי חג הקורבן רגעה המחאה.

המעבר מצדו הפלסטיני של המחסום אל הצד הקרוי "ירושלים רבתי" ארך הרבה מאד זמן בגלל התנכלות החיילים כלפינו, שנפתרה רק לאחר שהשוטר מנשה נזעק פעמיים למקום.

אבל אנחנו איננו הסיפור וגם לא מילות הנאצה שהוטחו בנו. הסיפור הוא הפלסטינים שעבורם עמידה זו אינה בחירה אלא כורח, כמו האיש שסיפר איך העמידה פעמיים ביום בתורי המחסום למשך זמן בלתי ידוע משבשת את חייו ומונעת ממנו לעמוד בלוח זמנים, לקבוע פגישות ולהגיע בזמן לעבודה ובחור שנשאל אם הוא צריך כל יום לעבור את המסלול הזה, הביט מבועת מעצם המחשבה והשיב:"אם הייתי צריך, הייתי חותך לי את הרגליים..."

ובצד, על המעקה המפריד בין מסלול מעבר אחד למשנהו, במרחק נגיעת יד, גורי עכברים כרסמו שאריות מזון.

(אולי הם יפרו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם  ויקיץ הקץ כבאוראן העיר?)

מחסום ג'בע (ליל):

מפקד המחסום בא לקראתנו וסיפר את גרסתו לאירועי השבוע שעבר בקלנדיה ולא היה הבדל של ממש בין עדותו שלו לזו שלנו. הוא גם סיפר שלפעמים החיילים מוצאים סכינים ברכבים שהם עוצרים לבדיקה. על השאלה מה הסכנה בסכין שעוברת לכיוון רמאללה השיב ש:"בדיוק אותה סכין שלא מצאנו ושעברה היא הסכין שבה דקרו חייל במחסום חיזמה". גם אם מתאמצים, קשה להבין את הלוגיקה שבדברים ואת הסיבה שגרמה לבחור אינטליגנטי כמוהו לאמץ את גרסת המערכת. אבל מכשיר הקשר הצבאי קטע את השיחה, המפקד  נפרד מאתנו ב:" אני צריך לתפוס מכונית פלסטינית", מיהר לשוב לעמדה ופקד על החיילים לעצור כל מונית שעוברת. תור המוניות התארך, זהות הנהגים נבדקה, מונית ועוד מונית ועוד המתינו בטור ארוך וחסמו את הדרך הראשית בשעה עמוסה זו ושוב בתוקף הכוח הופקע זמנם של מאות בני אדם.

חיכינו וספרנו מוניות נבדקות. הזמן עבר, השמש שקעה, המבוקש לא נתפס, גם לא הגיע, אולי גם לא יגיע, אולי זה רק תרגיל לשמירה על ערנות החיילים.

אחרי המונית השמונה עשרה, כשרבות המתינו אחריה והפקק התארך והגיע עד כיכר אדם ויתרנו.