גוכיה, חמרה (בקעות), תיאסיר, יום ה' 3.1.13, אחה"צ

• תימרון צבאי באל-מליח, צה"ל מגרש אלפי אנשים
  מבתיהם ל-22 שעות, כולל לילה קר, שנשלחים לישון
  תחת כיפת השמים.

   

12.50  מחסום זעתרה  / צומת תפוח – לא מאויש, רק חייל אחד בעמדת תצפית מעל לצומת.

13.10 - מעלה אפרים – לא מאויש

13.50 – מחסום גוכיה – שער המחסום פתוח ולידו כוחות צבא – 4 ג'יפים וכלי מלחמה אחרים (אינני מתמצאת בסוגים השונים ) אך לא ראינו טנקים. מעבר לכביש פגשנו רועה מעטוף שסיפר שמערבה מהשער, בראס אל אחמר, יש כבר יומיים תמרונים צבאיים , ירי כבד, מטוסים , וכו'.

14.20- אל מליח (על הדרך למחסום תיאסיר) – תור ארוך של מכוניות על יד חמאם אל מליח, חיילים חוסמים את הכביש. לצד הדרך מעין מחנה זמני – עשרות טרקטורים עם עגלות  עמוסות בשמיכות, סירים, בגדים – דברים בסיסים ביותר. כל תושבי אל מליח, אזור צפוף אוכלוסיה, קיבלו אתמול צו המורה להם לעזוב באותו יום את ביתם מ-16.00 עד למחרת ב-14.30. אלפי אנשים - ילדים, זקנים, חולים, נאלצו לבלות את הלילה הקפוא (בבקעה, הלילות הבהירים מאוד מאוד קרים, כפי שקורה באקלים מדברי) תחת כיפת השמים , כשהם ישנים על עגלות או בארגז המשאיות [בתמונה], כשכל מה שמגן עליהם מצינת הליל הוא איזו יריעת ניילון עלובה. גם תושבי הבניין שבחמאם אל מליח גורשו מביתם.
בכל משמרת אני חשה מחדש את התגשמותו של ספר שמות, כאשר כל שבוע מגביר הכובש את ידו הקשה כשאינו מצליח לשבור את העבדים, ובכל שבוע האכזריות מצליחה להגיע לרמות שהדמיון שלי לא מצליח לצפות. מכל השטחים הריקים בבקעה (והם רבים) דווקא באזור צפוף האוכלוסין הזה בחר הצבא לשחק במשחקי המילחמה שלו, תוך פגיעה קשה כל כך בבני האדם החיים בו.
ב-14.35 נפתחה החסימה על הכביש וכל העגלות החלו לנוע לעבר המאהלים שלהם שפזורים על הגבעות שלצידי הכביש.

14.45- מחסום תיאסיר - צוות של EAPPI (מתנדבים מאיחוד הכנסיות), שמושבו בח'ירבת יאנון והגיע לאזור כי שמע על המצוקה של המגורשים, מספר שהם המתינו שעה וחצי במחסום. הם דיווחו לנו שהאלימות של מתנחלים באזורם התגברה מאוד והתושבים ממש מתחננים שנשים שלנו יגיעו אליהם ויותר מכך – שתגיע התיקשורת !!!
אכן, כשהגענו היו תורים ארוכים במחסום (כתוצאה מפתיחת החסימה בכביש). הבדיקה הייתה מהירה למדי. מלבד המונית שהובילה את התנדבים הזרים, לא ראינו מכוניות אל הבקעה בזמן שהותנו שם (30 דקות). אנשים שהמתינו לעבור לכיוון מרכז הגדה סיפרו לנו שבאותו בוקר הורידו פועלים מההסעות לעבודה בהתנחלויות הבקעה, ודרשו מהם לפשוט מעילים, סוודרים, נעלים וגרבים, והעמידו אותם בשורה במשך חצי שעה לפחות.

בצומת עין אל חילווה וכביש אלון ראינו 2 ג'יפים גוררים עוקב מים, חונים בחצר המאהל של משפחת דראגמה, ממש לפני פתח אוהל האורחים. עצרנו לברר מה קורה, ואחד החיילים, אחרי שהבהיר לנו שזו ארץ ישראל שלו, הסביר שהם מרוקנים את מיכלי המים שלהם (של הצבא) כי המים כבר לא טריים. אחד הפלסטינים אמר "אח, אם היה לי מה שהוא שופך ככה, על האדמה..." (כמובן שכל זה נעשה בחצר של הבדואים ואיש לא טרח לבקש מהם רשות...).
אחרי כמה דקות אנחנו רואות את אחד החיילים מפנה את הגב אלינו (ואת פניו אל 2 הכבישים הנפגשים בצומת) ומשתין. כשגמר קפץ וניעכר את עצמו ואחר כך שלשל מעט את מכנסיו כדי להכניס יפה יפה את החולצה לתוכם. כל זה נבחצר של הפלסטינים, לנגד עיני נשים וילדים (בתמונה). האם זה נסיון מכוון להשפיל? לא נראה לי. נראה יותר שהחיילים פשוט לא רואים את הפלסטינים כבני אדם, כאיזשהו גורם שיש להתבייש בפניו.
15.00 – מחסום גוכיה - השער פתוח ואין נוכחות חיילים.
15.15 - מחסום חמרה - נוסעי המכוניות נאלצים לרדת ממכוניותיהם כ-50 מ' מהמחסום ולעבור את המחסום ברגל. כל כלי הרכב עוברים. הבדיקה מהירה .
15.40 – מעלה אפריים – לא מאויש
16.45 – מסוף אורנית – אפרטהייד באוטובוסים - בדוח נפרד.