קלנדיה, יום ו' 19.7.13, בוקר
יום שישי השני של הרמאדן - רק סרט וידיאו יכול לתאר את ההמונים ההולכים להסעות.
ב-10:00 מעבר הנשים עמוס. גברים שלא מכירים את קלנדיה ומגיעים לשם נשלחים למעבר הגברים,אלא אם כן הם נזקקים לכסא גלגלים.
אין שום שלוט או הסבר מי ולאן הולכים. פה ושם, נשים שמתעקשות, לא מוותרות על הזכות לעבור עם ילדיהן מעבר לגיל המוכתב כקריטריון.
נשים עוברות סנון ראשוני ושני. הגברים עוברים דרך שלוש מסננות שונות.
1.המשטרה הפלסטינית.
2.חיילי משמר הגבול מסלול בטונדות
3.לפני המחסום. מי שבספק או עם תסריך חייב לעבור דרך הקרוסלות, השאר במעקף מסביב למתחם.
10:44 צפייה במעבר הגברים. הבטונדות הוזזו קרוב יותר למעבר הראשון.
הרבה מסורבים, מוחזרים ל"דלת המסתובבת" החיילים מסמנים אותם בצעקות, "המשובץ - לא עובר, חולצה שחורה לא עובר. כובע הנייק פה מהבוקר מחפש לעשות צרות יש, לו פרצוף חרא..." או הפרדה לשמאל וימין. כל אחת לוקחת את תחושותיה ממראות היום למקום אישי משלה.
חייל משמר הגבול מבקש מהשוטרים הפלסטינים במסלול המסורבים לא לדבר עם האנשים. ויש מקרים שקשה לא לכאוב אותם. כמו אותו אדם כבד ראיה, נשען על בנו. אבל הבן לא "עומד בקריטריונים" ונשלח בחזרה.
במשך שעה ארוכה נצמד לטלפון בתקוה לבן משפחה אחר לבסוף ויתר. או אב עם שני ילדיו הקטנים. האם כבר מזמן בירושליים והוא, חסרים לו מספר חודשים לגיל המרשה להתפלל, יושבים מותשים, מאוכזבים לצד החומה.
הכל, כ"כ מאורגן, מסודר, מתוקתק(?!) בכל זאת קשה לראות יציאה לתפילה מול רובים, את המשפחות מופרדות, נאלצות להמתין זה לזו,לפעמים לשווא. כשמסרבים לקטין על ההורה לדאוג שיגיע חזרה הבייתה בכוחות עצמו, מי יודע לאן. כולם רוצים להתפלל, מוכנים לנסות, אולי יתמזל מזלם ויעברו, למרות הסרגל המכתיב תנאים.
ומילה אחרונה על שתוף הפעולה הצמוד והיעיל של חייל הצבא המוסרי עם השוטרים של המשטרה הפלסטינית. עניין של השקפה.
לקראת 12:30 סוגרים. לא היה צורך בבואש שהובא ובסוסים שעמדו הכן!