קלנדיה

התורים היו כבר די קצרים כשהגענו בשעה 5:30 וקצב הבדיקות בתחנות הבידוק היה בהחלט מעודד (בדקנו אותו בשרוולים שונים  -- מרחוק -- באמצעות הסטופר על הטלפון הנייד והגענו לתוצאות ממוצעות בין 20 ל-35 שניות לבן אדם). כמו בשבוע שעבר, כבר בשעה 6:30 היו תורים קצרים רק בתוך המכלאות, ואחרי-כן המגיעים החדשים נכנסו חופשי דרך המכלאה השמאלית.

קצין מת"ק ומאבטח יצאו בשעה 6:05 לטפל בשער ההומניטרי אבל לא פתחו אותו כי אנשים לא עמדו לידו – ז"א חישבו שהסיכויים להגיע לתחנת בידוק במהירות טובים יותר דרך המכלאות מאשר בעמידה ליד השער ההומניטרי.

כך זה נשאר עד ששתי נשים הגיעו לשער ההומניטרי ונשלחו ע"י המאבטח לעמוד בתור דרך המכלאות. כששאלנו למה ההומניטרי לא ייפתח עבורן, הוא ענה שאין לחץ הבוקר ולכן אין סיבה להפעיל את השער. כשהגבנו שהשער גם קיים כי לא נעים לנשים לעמוד בקרבת יתר לגברים במעברים הצרים ביותר הידועים לכל בכינוי מכלאות, המאבטח (שבעצם ניהל את העניין כי קצין המת"ק שליוה אותו כנראה היה חדש ולא ידע איך להגיב לשאלתנו) פנה לשתי הנשים הצעירות שביקשו לעבור דרך ההומניטרי ושאל אותן למה הן רוצות שיפתח להן את השער. כשאחת מהן השיבה שהיא לא רוצה לאחר לעבודה, הוא מיד שלח אותן לעמוד בתורים של המכלאות. החלטנו לא לעמוד על עקרון זכותן לעבור דרך השער בכל מצב כדי לשמור על השפעתנו, אם אפשר לדבר במונחים כאלה, לגבי הפעלת ההומניטרי למצבים שבהם הוא ממש נחוץ ובעיקר לא לבזבז אותה אחרי שהנשים (הנחמדות, צריך לומר, שבודאי לא הבינו את השיחה בעברית בינינו לבין המאבטח) חתרו תחת טיעוננו.

בסוף המשמרת, בשעה 6:30, יצא עוד קצין מת"ק, ברך אותנו בבוקר טוב ושאל אותנו על התרשמותנו מפעילות המחסום הבוקר. כשענינו שהתרשמנו לחיוב והלוואי שיהיה כך כל בוקר, הגיב הקצין באומרו: "אל תשכחו לומר זאת לחנה!" – בהתייחסו, כך הבנו, לחברתנו חנה בר"ג ומכתב התלונה שהיא שלחה, בצירוף הדו"ח שלנו מלפני שבועיים, על המצב הבלתי נסבל בקלנדיה באותו בוקר. נותר רק לקוות שהרושם שהותירו אותו מכתב והדו"ח שצורף לו יחזיק מעמד זמן רב.