קלנדיה

החיילים במחסום קלנדיה חסמו את הכניסה הרגילה והפנו את האנשים לעבר שער אחר. אך כשציינתי שאני אמורה להגיע לחניה ומשתייכת למחסום ווטש, פתחו את המעבר ונתנו לי לעבור, רק הזהירו אותי שהכביש חלק.

כשהגענו, ראינו שהמחסום ריק למדי, פרט לזוג שליווה משהו בכיסא גלגלים. הם ספרו לנו שהחייל ב"אקווריום", צלצל ומשהו אמור להגיע עם מפתח כדי לאפשר להם לעבור בשער ההומניטרי. כעבור כ 10 דקות, ראינו אותם חוצים והשער הנוסף, ליד החלון, נפתח מידית. אכן הוא נפתח.

אך הדרך חזרה הייתה סיפור אחר. הייתה זו שעת דמדומים שלאחר יום גשום למדי. לקח לנו המון זמן להגיע לכיכר הראשונה. לא נדלקה לי שום נורה אדומה היות וזה קורה לעתים. אך כשהגענו לכביש לא-ראם, התנועה לא זזה כמעט. האזנתי לחדשות אך שום ארוע חריג לא צוין. התייאשתי בסוף . היו יריות, לא הרבה, אך הנה אנחנו יושבות ברכב מלא נפט והייתה לי מחשבה נוראית שכל צורה של אש או ירייה, עלולה לפגוע ברכב ו.... אתם יכולים לדמיין. יכולתי לשמוע יריות ורימונים ולראות חזיזי אש מעבר לכביש וענני גז בצד שמאל.

ישבנו שעתיים ברכב. זה היה מורט עצבים וכל אחד ניסה לדחוף משני הצדדים. בהמשך, עוכבנו בשל שתי תאונות של רכבים שניסו לעקוף אחד את השני. בסופו  של דבר, הייתה לי התבונה להתקשר לחנה ברג שספרה לי שהייתה התקפת טרור בחיזמה שהינה בכיוון הנסיעה שלנו  ושכדאי שנחזור לקלנדיה. וזה מה שעשינו, אך בתוך הגשם, הדיבורים והפקקים, לא נסעתי בדרך הנכונה. עצרתי במוסך והצעיר שנכח במקום התחיל להסביר לנו ואז הצביע לאדם שעמד לידו, "קחו אותו, אתן לא צריכות לפחד, הוא רופא". הרופא הנחה אותנו למחסום, לכיוון ירושלים. ואז התחילו הבעיות שוב.

החיילים היו נימוסיים אך התעקשו לקחת את ת"ז שלנו לבדיקה. דרך אגב, הרופא עובד בתל השומר ויש לו אישור לעבור במחסום. החיילים הפנו את הרכב שלי לשוליים ואמרו שהם צריכים לבדוק אותו. לא קבלתי זאת היות וידעו שאנו משתייכות למחסום ווטש.  אך הם התנהגו בנימוס ולא ראיתי תועלת להיכנס לוויכוח.

ואז הגיע אחד משומרי הביטחון המגעילים עם שני חיילים. שני החיילים כבר המשיכו הלאה, כאשר הוא התחיל לצרוח עלי שאני נמצאית כאן באופן לא חוקי ואיפה כתב הוויתור (שמסיר את האחריות מהצבא כלפיך, ויתור הנדרש אך ורק באזור "A"). אמרתי שאין לי צורך במסמך זה היות ומותר לי להיות כאן.  זה מראה את ההשפעה שיש לשומרי הביטחון הללו על החיילים הצעירים. הוא המשיך לצרוח תוך כדי גמגום נורא. ואז הוא התרחק, צועק בקול רם לשני החיילים:"אנחנו נעצור אותן". חשבתי לעצמי, נראה אתכם עושים זאת.

כשאורה בקשה לדבר עם הסרן, שכיר החרב הטיח נגדה: "כולנו סרנים כאן". אך כמה דקות אח"כ, חייל מאוד נימוסי הביא לנו את תעודות הזיהוי שלנו, שוחח בנעימות עם אורה וגם ניהל שיחה בערבית עם הרופא. הוא הנחה אותי לרדת מהשוליים ואחל לנו נסיעה טובה הביתה. נכנסתי הביתה ב08:30.