קלנדיה

5:05 שלושה תורים ארוכים ארוכים – מהחנייה עד המכלאות.

דריכות ומתח באוויר, אנשים בלחץ, הצפיפות גדולה.

מסתבר שיש רק שני חיילים בעמדות הבידוק, כי האוטובוס לא הגיע לאסוף את שאר החיילים (טענה שנשמעה כבר שבוע שעבר)  ולכן רק עכשיו נפתחה העמדה השנייה, עד לפני דקות אחדות רק עמדה אחת היתה פתוחה, וגם היא נפתחה באיחור.

מי מבין הפלסטינים שתופס את מבטנו שואל אותנו מה קורה.

חייל ושוטר מחוץ לאקווריום (בד"כ בשעה הזו אין אף אחד מלבד החייל האחראי על המכלאות) עונים שבעוד כמה דקות יבואו חיילים.

אנו צופות את הבאות...

5:15 מתחילה ערימת אנשים. התורים נשברים, כולם מסתופפים בקדמת המכלאות, דחיפות קשות, כמה אנשים דוחפים מלמעלה, מהצד. מי שלא רוצה לדחוף וכבר נמצא בתור הערימה לא יכול לסגת, נדחף ונרמס.  (לא צילמנו, יש הרבה תמונות של זה. ומה הטעם?)

מי שמתרחק/ נחלץ מהערימה הולך הצידה. חלק אוכלים, חלק מתפללים, כולם מעשנים. חלק באים לשוחח איתנו.

הפעם עמד איתנו גם צופה אוסטרלי מארגון נוצרי. פעם ראשונה שלו בקלנדיה, נבהל מאד מהמראות. מי שיודע אנגלית משוחח גם איתו.

מגיע איש מבוגר משכם עם בנו ואחיו, בדרכו לניתוח עיניים בירושלים. כשביקשנו מהחייל שיפתח עבורו את השער ההומניטרי הוא אמר שיבדוק מתי יגיעו לפתוח. אמר שבקרוב. שזה בטיפול. שזה ידוע אבל לא תלוי בו. התקשרנו למת"ק אמרו שיודעים על כך, ובקרוב יפתחו. מתי? מי יודע? רק אלוהים.. אמרנו שנתפלל.

5:30 הכוחות מתחלפים.

עדיין רק שתי עמדות פתוחות. ערמת הנרמסים בעיצומה, מעט מאד זרימה של אנשים מהמכלאות לבידוק.

העומדים מהצד אומרים לנו שהם כמו חיות, כמו פרות. מתביישים, כועסים, לחוצים.

ערמת האנשים נעה כמו בריקוד, קדימה אחורה לכיוון המכלאות. לאנשים קשה לנשום, מי שממש בפנים נעלם מהעין. מישהו מבחוץ מספר לנו שכך נשברו לו פעם הצלעות, מישהו אחר אומר שחטף הלם. אפשר להירמס ולמות.

בינתיים רבים אחרים מתחילים להיאסף בשער ההומניטרי.

5:40 נפתחות כל העמדות. המג"בניק מכריז בערבית שהכול פתוח. המביטים מהצד אומרים שזה כבר לא יעזור.

ניסיון ליצור שלושה תורים מחדש. אבל המתח גדול -- כל כמה דקות מישהו מתפרץ לתחילת התור נוצרות שוב דחיפות ומריבות. אנשים מהצד מנסים להרגיע, מבקשים שלא ישבשו את הסדר, שלא יריבו. רק לקראת השעה 7:00 התורים מסתדרים סופית והמעבר מהיר.

במקביל – בשער ההומניטרי – המת"ק מגיע בשעה 6:00 (אומרים לנו שלאחרונה ההומניטרי נפתח רק ב 6:30, אז הקדימו היום).

קבוצות גדולות של נשים עוברות, אנו מזהות נשים מוכרות, כמה חולות.

כמה זקנים עוברים, כמה מורים וכמה ילדים.

לצד המת"ק והמאבטח הפרטי עומדים גם מגב"ניק, חייל נוסף, ושוטר מבוגר מוכר.

מתרחשים כמה אירועים במעבר ההומניטרי:

1. הצופה האוסטרלי מבקש לעבור בשער בשעה 6:30 (דרך המכלאות אין סיכוי). השוטר המבוגר מסרב לו (יערה מלווה אותו למחסום של המכוניות והוא עולה על אוטובוס כדי לעבור במחסום).

2. מנהל בית ספר נשלח אחורה כי באישור ההומניטרי לא כתוב שהוא מנהל.

3. מורה נשלח בכעס אחורה בטענה שהוא חצוף (ו"תראה תראה מה נעשה לך") כי שאל את קצין המת"ק למה הוא מבקש ממנו כל יום את האישור אם הוא מכיר אותו.

4. איש בן 59 פונה לשוטר המבוגר ומבקש רשות להיכנס כי בעוד שבועיים הוא בן 60. השוטר מסרב ושולח אותו לתורים כי "זה החוק", והפלסטיני עונה לו "אני הולך, אתה מבסוט?" השוטר מחזיר אותו אליו ומחרים לו את  התסריח.

5. ולבסוף, לא נותנים לי וליערה לעבור (השוטר המבוגר) – אנו נשלחות למכלאות. אנו נענשות.

כששאלנו את החיילים/ שוטרים לגבי חלק מהאירועים (עוד לפני שאסרו גם עלינו לעבור) חזרה שוב ושוב המילה "כבוד": "שיתחילו לתת לי כבוד, אני קצין", או "שייתן לי כבוד – אני עושה לו טובה בזה שאני נותן לו לעבור". הבלגן והלחצים מולידים שרירות לב, ניצול לרעה של כוח, ויחסי מרות והפחדות.

אולי אי אפשר לגמור עם הכיבוש, וגם לא לבטל את המחסומים, אבל אפשר להביא את החיילים בזמן למשמרת ולדרוש שיעשו את עבודתם ביעילות. אפשר לצמצם את המצב הקשה של התלות בכוחות הצבא/ המשטרה/ האבטחה בשטח ואת חוסר הידיעה של העומדים במחסום. הבירוקרטיה, שלפעמים היא מכשול, צריכה להיות כאן הפתרון. באופן פרדוקסלי, היא יכולה להוביל למעט צדק ולמעט מעט שוויון במקומות האלה.