קלנדיה
5:00 הגענו למחסום, החנינו את הרכב בצד הישראלי, וחצינו ברגל.
לתדהמתנו, 2 החיילים בעמדה 1 ישנו על השולחן. היינו בשוק - אנחנו רואות תורים עד לחניה, והחיילים ישנים. דפקנו על החלון הממוגן, הם התעוררו והסבירו שמכונת השיקוף לא עובדת ושהם לא מוסמכים להעביר ללא שיקוף. מחכים למאבטח מוסמך. לא יודעים מתי יגיע. המפקד שלהם יודע את המצב. אין מה לעשות.
נכנסות לסככה. 4 עמדות עובדות, אבל התורים ארוכים. ארוכים אבל רגועים.
כבר כמה משמרות שאנחנו מגיעות והמצב נוראי, עמדות לא עובדות, דחיפות ומכות. אז הפעם היתה תחושה יחסית טובה, וגם ציפיות לאור הדו"ח של אתמול. אבל אז, בעצם, כשחושבים על זה, לא ברור מה יותר נורא? העצבים, הכעס והאלימות שבדחיפות, או האדישות הייאוש והכניעה לתור שלא זז?
בסככה רגוע, אז יצאנו החוצה וראינו שהתורים מאוד ארוכים ומגיעים עמוק למגרש החניה. עמדנו ודיברנו עם האנשים. השמש החלה לזרוח. התור לא זז.
החייל באקווריום יצא החוצה והתגלה כנחמד ומבין עניין. אמרנו לו שכדאי לפתוח את התורים לעיתים יותר תכופות, גם אם זה לזמן יותר קצר, רק כדי שתהיה תחושה של תזוזה כל הזמן. יכול להיות שלקח את ההמלצה שלנו בצורה יותר מידי טובה, ופתח באמת הרבה פעמים אבל ממש למעט אנשים כל פעם.. סייג לחוכמה?
מגיעות הסעות של פועלים לעטרות, הם רואים את אורך התור, ואפילו לא טורחים לעמוד בו. נכנסים ויושבים על הספסלים. לכולם ברור מה עומד לקרות בקרוב.
6:00 אנחנו חוזרות פנימה, התור לשער ההומניטרי ארוך, התורים למכלאות עמוק עד מגרש החניה, הספסלים מלאים באנשים עצבנים שלא מבינים למה כלום לא זז. אנחנו ניגשות למאבטח שעומד ליד האקווריום, ושומעות אותו מדבר בטלפון, כנראה שעם האנשים בפנים, ואומר שהתור לא זז, שיש לחץ באויר, ושכדאי שיתחילו לזרז את המעבר בעמדות, כי הפיצוץ קרוב.
ואכן... בעודו מדבר- הכל מתפרק. הבוקר ה"שקט" הופך לערמת אנשים לוחצים ונלחצים. כמה חבל!! איזה דכאון...
6:25 בתוך האקווריום 7 אנשים: חיילים, קצין מת"ק
, שוטרים ומאבטחים. מבחוץ נראים הצחוקים והחגיגה., אך אחד לא יוצא החוצה, גם לא חייל המת"ק. בחוץ- עשרות נשים ילדים, זקנים ואנשים עם אישור לעבור בהומניטרי לא יודעים מה לעשות. אף אחד לא יוצא לדבר איתם, מהמכלאות אין סיכוי לעבור. העומדים בתור פונים אלינו בשאלה האם לחכות שייפתח ההומניטרי. מתי ייפתח. (קבוצות של נשים בינתיים עוברות מההומניטרי לתור המבולגן של המכלאות, הלוך חזור, לא יודעות מאיפה ישחק להן המזל). אנחנו מתקשרות למת"ק - הם לא יודעים אם ייפתח ומתי, אנחנו מנסות לדבר עם מישהו מהשוטרים או החיילים - רק שיגידו מה כדאי לעשות, לחכות בהומניטרי או לעמוד בתורים שמנסים להיבנות חזרה. אף אחד לא שומע אותנו, או יותר נכון, שומע ולא מעוניין להקשיב, בטח שלא לענות. התחושה פשוט נוראית. חוסר אונים מול קיר של אטימות. וזה קורה בהומניטרי. שאר ההמון סוער ומסתער על הפתחים הצרים של המכלאות. אולי בכל זאת עדיפים האדישות והייאוש?
6:30 ההומניטרי נפתח. אותם אנשים שעומדים כבר כמה זמן באקווריום מחליטים לצאת ולפתוח. מעניין אם יכלו לעשות זאת מוקדם יותר? נראה לנו שכן. כשניסינו לשאול צעקו עלינו לא להתערב.
ההומניטרי עובד, התורים חזרו לתפקד, בערך, והם עדיין ארוכים.
די, נמאס לנו. החלטנו לצאת להרפתקה רכובה, ולעבור את המחסום של הרכבים באוטובוס. חצינו את הכיכר ברגל, עלינו על אוטובוס כדי לרדת אחרי 20 מ' ולעבור רגלית מחסום של תעודות כחולות. לחיילת לא היה יותר מידי אכפת, המאבטחים ביציאה לעומתה לא הבינו מה אנחנו עושות שם, למה אנחנו מדברות עברית, החזיקו את תעודת הזהות והתעקשו שנספר מאיזה מוצא אנחנו. עניתי שאני רוסיה.
יום טוב שיהיה.