קלנדיה

המחנה הישראלי נערך גם השנה לפלישת המוסלמיות והמוסלמים מפלסטין לתפילות במסגד אלאקצה בימי ששי של רמדאן.

ההיערכות השנה היתה בהחלט בכיוון של הצגת הפנים של הכובש הנאור, המתחשב בחפש הפלחן הדתי.

ההסבר נעוץ קרוב לוודאי בחשש מפני הלחץ המופעל על ישראל במדינות העולם, איומי החרם והשם הרע שיש לישראל הובילו לנסיון לשינוי תדמיתי בדמות הקלות בחופש הפולחן.

במסגרת הזו ניתן מעבר חופשי דרך המחסומים לכל הנשים, ומעבר לגברים מעל ארבעים ולילדים עד גיל 12. קרי, מניעת מעבר מילדים לא גדולים, נערים וגברים עד גיל ארבעים. והאתנחתא היתה שבמגרשי החניה במקום כל האמצעים המאיימים  של פיזור הפגנות ו"לוחמים" החמושים בשרשרת מטולי גז  הוצבו השנה הרבה תאי שירותים.

ההבטחה שהאוכלוסיה הפלסטינית תוכל להגיע למסגד ישירות באוטובוסים שיצאו מן הערים בגדה לא מומשה, כך שהרבה מאד אנשים, אלפים בבת אחת נכנסו לעבור במחסום לכיוון ההסעות שחיכו הרחק במגרש חניה.

בצידי הכבישים בצד הפלסטיני חנו אוטובוסים, מוניות טרנזיטים, ועליהם הכיתוב של ערים מן הגדה, ג'נין, יריחו, רמאללה.

בצד הנשים המעבר היה פחות קשה מאשר בצד הגברים שנאלצו לחכות בתורים ארוכים, צפופים בהם הופעל סינון קפדני.

שום אדם שחרג מן הגיל הלא מנוע לא הצליח לרכך שום חייל/ת או שוטר/ת, מה שחשף מחזות מבישים כמו הפרדת ילדים מהורים, תחנונים וגערות, ויכוח בין השוטרים אם לאיש זה או אחר מגיע לעבור בכיסא גלגלים. הסינון ממשיך בתוך המחסום, שיקוף ותעודות .

הסינון ממשיך לעבוד בעיר העתיקה כאשר רשת של שוטרים וחיילים מקיפה את המתפללים במסגד כדי שלא יגלשו למשל לשוק לקנות אוכל. (לא ראינו אבל זה מדווח במקומות אחרים).

באופן כללי כולם מהרו מאד להגיע להסעות והבעת כולם היתה קודרת וטרודה.