קלנדיה: הכבדות על מעבר.

קלנדיה דרום.
מייד כשירדנו מהמונית התקהלו הנהגים סביבנו ובהתרגשות ילדותית, מתלהבת, סיפרו איך יומיים קודם בתשע וחצי בערב, לתדהמת כולם, הגיעה משטרה למחסום, ואזקו 7 חיילים בערך ולקחו אותם, כולם נאשמים בלקיחת שוחד (אגב פורסם על זה הן בידיעות והן בהארץ על כך שהם ביקשו כרטיסי טוקמאן, כסף, סיגריות יקרות וכדומה עבור כל מיני 'זכויות אדם בסיסיות'  כמו הרשות להעמיד את המונית ליד המחסום וכדומה).
יותר מאוחר למדנו מהחיילים החדשים מהנדסה קרבית ומעט החיילים ממשטרה צבאית (עשרת הפליטים כמו שאמר בהומור אחד החיילים ממשטרה צבאית שנשאר) שבעיקבות האירוע הזה הפלוגה פורקה. בימים אלה מוקמת יחידת מחסומים חדשה שתחל את שירותה באמצע פברואר. קלנדיה תהייה המקום הראשון.

עומר מטר, ילד בן 14 נרצח על ידי חייל (כדור חי בצוארו) באחד מאותם אירועים ידועים ושהוזכרו רבות, שבהם ילדים זורקים אבנים ממרחק עצום שאינו קרוב לחיילים. חיילים רצים אחריהם לצוד אותם, ירי חי או גומי או שניהם או באוויר או לא.... אירועים הנעשים דרך קבע.
כרוניקה של מוות ידוע מראש כמו שאומרת רוני המרמן. מפני שבאותו אירוע מחריד היינו שם, שתיים מנשות מחסום ווטש, לא בשמחה ולא בקלות אבל כביכול נפתחו הליכים (כך נאמר) נגד אותו חייל שהיה אגב אחד מני רבים 'וטובים', באותו אירוע וגם באלה שבאו אחריו. הפלוגה ההיא לא פורקה. חקירה פנימית לא התנהלה.
המשכנו לראות את אותם החיילים שרצו על הגבעה אחרי הילדים הנסים לכיוון קלנדיה, כשהם רודפים אחריהם ויורים בהם בעודם נסים, ממשיכים, במחסום, במרדפי היריות - אבל שוחד? רחמנא לצלן!
רצח של שלושה ילדים השנה וזה רק במקרה, 'במזל', זה לא מצריך שום חקירה או דאגה, אבל שוחד? זה כבר פשע אמיתי. כזה שיהודי לא 'יתלכלך' בו. אפילו מול פלסטיני.
קלנדיה צפון פחות קר מהימים הקודמים ולא גשום. שלא כמו המראה של החודש האחרון (מלבד שלישי) תור מאוד ארוך של עומדים - מעל שלוש מאות. נדמה לנו שזה כנראה בגלל החג הקרב, חג הקורבן (מיום ראשון עד חמישי). נדמה שאנשים מנסים בכל זאת לעבור, אולי בגלל הצורך להתפרנס לקראת החג, כך לפחות נדמה לנו.

קצין בשם אסף הוא מפקד המחסום, מחיל הנדסה, לא גמיש, 'לפי הספר', שום חריגות או שיקול דעת, אף אחד ללא תסריח (אישור) לא עובר.

בתור זקנים, נשים נושאות תינוקות, ילדים קטנים, כמה מהמקרים האלה (ילדים קטנים לבדם, נשים נושאות תינוקות) המנסים לעבור מהצד כמו שנהוג בדרך כלל, נשלחים בגסות לעמוד בתור, 'ערכים סוציאליסטים' כמו שאומרת תמי ב'. איש עם שני ילדים קטנים מגיע, 'יאללה לתור' אסף צורח עליו, 'אני לא אלך, אני צריך לקופת חולים', 'לא איכפת לי עמוד בתור, אתה לא שונה'.
ניסינו להתערב זה לא עזר, האיש לא מוותר, 'תירה בי' אמר, ממשיך ללכת, בשתי ידיו מחזיק שני ילדים קטנים ומפוחדים, לא שומע בקול החיילים, אינני זוכרת אם הם ויתרו או שבכל זאת נדחף לעמוד בתור. 'היו מפקדי מחסום שנתנו למקרים כאלה לעבור מהצד' אני אומרת לו, 'היו מפקדי מחסום שלקחו שוחד' עונה לי אסף.(לא שאלתי אותו אם לדעתו לתת לעבור לנשים עם ילדים בתור נפרד זה באותו המישור המוסרי כמו לקחת שוחד).

צלמת וכתב מילואימניקים מ'במחנה' מסתובבים שם. "צלמי את הנשים עם הילדים בתור" אומרת איבון לצלמת. - "כשאני רואה תמונה טובה אני מצלמת אותה.... אבל לא הכל מתאים. הצבא זה המעסיק שלי. אבל חלק נשאר אצלי".
פגשנו את הוטרינאר הראשי של הרשות הפלסטינית, בתוקף עבודתו חייב לנוע, כי הכלבת אף היא נעה, מאז תחילת האינתיפאדה לא נתקל בבעיה לעבור עד היום, אבל זה מפני שהוא מאוד מקושר. ציין לפני החיילים שמות חיילים במוקד החרום של המינהל האזרחי (זה המכונה 'הומניטארי') והציע להם לטלפן.  עבר בסוף.  דיבר אלינו ועלינו בחום. אמר שהם אוהבים אותנו.

עם הזמן היה איזשהו שינוי באווירה הנוקשה של המחסום, ופה ושם במיוחד חייל מסוים הפעיל שיקול דעת, (הכל רק יחסי כמובן). חולה המופילייה עם כרטיס המציין שהוא חולה סורב בהתחלה, אבל אחרי שאיבון התערבה והסבירה מה זו המחלה הזו החייל נתן לו לעבור.
בשלב הזה כשנשים עם תינוקות עליהן הגיעו מהצד - בדרך כלל העבירו ולא שלחו חזרה לתור. קבוצה של אולי 10 אנשים, נשים וגברים בגילאים שונים, כולם מחיזמה, ביקשו לדבר עם הקצין. הם אחים בני אותה משפחה. באותו הבוקר 'התבשרו' שאביהם כנראה גוסס במצב קשה בבית חולים ברמאללה. מייד הם עזבו הכל, כולם הורים לילדים, ועברו את המחסום לכיוון רמאללה ובילו את כל היום עם האב.
היה להם פתק מבית החולים עם שמותיהם ומספרי תעודות הזהות שלהם (ש'בתבונת הנכבש' שלהם הכינו שם למפרע, כי הרי הם מכירים את נפש 'הכובש') המעידים שבילו את היום בבית החולים ואת מצבו של האב. בלי להקשיב אסף אמר להם לחזור. אני ניגשתי. בהתחלה לא הבנתי נכון את הסיפור. אני חשבתי שהם בדרכם אל אביהם, הגוסס, כרגע. ואמרתי את זה לאסף. 'לא, הם חייבים לעמוד בתור' הוא התעקש, 'ומי שאין לו תסריח לא עובר', ולמול זה שאמרתי לו שאין להם את הזמן הזה, שזה מקרה חרום, הומניטרי, הוא ענה לי שזה לא משנה לו.
אחר כך הבנתי ששגיתי, שלמעשה הם בדרכם חזרה לביתם, כדי לשוב לילדים ולישון ולרוץ שוב בבוקר לרמאללה לאב בתקווה שהוא עדיין חי. ושוב נגשתי להסביר לאסף, שהרי לא ייתכן שבשעה שמודיעים לאדם שאביו גוסס הוא קודם ילך למת"ק בית אל לעמוד בתור כדי לקבל אישור לעבור, תור שיכל לקחת שעות או ימים אם בכלל יתקבל, הרי אפילו הוא יכול היה לראות שזה לא הגיוני. לזה דבריו היו אפילו נחרצים יותר: "הם לא עוברים בלי תסריח".

טילפנו למוקד החירום של המנהל (''ההומניטארי'') ויובל אמר שהם לא יכולים לעבור בלי אישור. אז מה זה בדיוק הומניטארי איבון שאלה שאלה רטורית כי הרי אלה מושגים סותרים.

טלפנו לדובר 'צה"ל' וסיפרנו, ועוד ניסינו לחשוב מה לעשות, ובינתיים לאחר שהודו לנו, הפלסטינים פשוט נעמדו שוב בתור, וכשהגיעו לבדיקה נתקלו למזלם בחייל אחר, שלא ידע את החלטות קודמו, ונתן להם לעבור, לכולם מלבד לאחד. ילד אולי בן 13 עמד בתור נושא צג של מחשב. הבודק קרא למפקד. אתה מכיר את זה? המפקד הביט מהצד, מסביב, ולבסוף הרים את הצג וניער אותו כדי לוודא שאין פצצה. ואכן 'התברר' שלא הייתה פצצה. והילד מורשה לעבור.

בחור מיריחו, סטודנט לסיעוד העובד ברמאללה מראה אישור כניסה לירושלים ליומיים ליום המחרת כדי להשתתף במפגש של יהודים ופלסטינים. האישור נלקח ממנו בטענה שהוא מזויף.
נתניה הצליחה לשכנע את החייל להחזיר לו את האישור, שבהתחלה הוחזר מבלי שהוא מורשה לעבור את המחסום, אבל אחרי עמל נוסף, הוא הורשה וניתן לו לעבור את המחסום.

לכל אורך המשמרות שלנו בקלנדיה ליווינו אדם אחד. אדם בן 36 ממחנה הפליטים קלנדיה, סיפר לתמי (שטיפלה ללא מנוחה, הפוגה או יאוש במקרה שלו) שבשבע בבוקר כשעמד בכביש בין קלנדיה לג'בע מחכה למכונית, עצר לידו ג'יפ, האשים אותו שהוא עבר מסביב, והוא אמר שלא, ואז נלקחה ממנו תעודת הזהות שלו ונאמר לו שיבוא לאסוף אותה ב 14:00 בקלנדיה ושהיא תימצא בקופסה.  הוא התייצב בקלנדיה ב 14:00. אנחנו לא יודעות מה בדיוק קרה עד שאנחנו הגענו. אסף היה מעורב כבר, לא בדק בקופסה עד שתמי התעקשה ואז בדק ולא מצא.  כנראה ברר על הג'יפ ולטענתו הג'יפ בדרכו להחזיר את התעודה. לאט נעשה יותר קר. וחושך ירד, והוא המשיך לחכות באותו המקום, באותה התנוחה - רק ידיו הלופתות את הפלסטיקים (שהחיילים מכנים ניו-ג'רסי) לפיתתן מתהדקת, או שכך היה נדמה לי.
כל כמה זמן תמי רצה לחפש את אסף לברר מה קורה ולאחר מכן הולכת לאדם המחכה כדי לדבר איתו ולומר לו מה אסף אמר. "אני מבין.. זה החוק... אני יכל לחכות שעתיים שלוש..".  ב 19:00, חמש שעות מאז הגיע, מאז ננעץ באותו המקום ולא זז, הוא החל לבכות. "יש לי עשרה ילדים" הוא אמר, "אני חייב לפרנס אותם... אני חייב". כמו קסם ממש, בשנייה הזו, הגיע חייל עם התעודה שלו. ו איבון טילפנה למוקד להגנת הפרט כדי לומר להם שהתעודה נמצאה והם סיפרו לה שממש ברגע הזה הגיעה אליהם תשובה מהמנהל האזרחי לומר לאיש ללכת הבייתה ושיבוא מחר שוב לנסות לקבל אותה.
גם במשמרת של יום שלישי וגם במשמרת הזו נאמר לנו שבימי שני ושלישי בבוקר, כשהמון אנשים צבאו על המחסום בגשם שוטף, הוא נסגר בין 18:00 ל 19:00. "למה הם סגרו"? שאלנו. (שאלה שאין לה פשר כמובן במרחבי הכיבוש, כמו אם קרה משהו משמע שהייתה לו סיבה מהסוג המסביר)
"למה? כי היה גשם... בגלל זה סגרו... היום למשל הם לא סגרו כי לא היה גשם... כתבו את זה! ספרו את זה! שידעו!.