קלנדיה -קרבות בין חיילים לילדים

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
נטע ע., איה ק. (במקביל דפנה ב., ושלי נ., ובעזרתה של המתורגמנית תגריד ש., מתראיינות לטלביזייה הפלסטינית על מחסוםווטש בחלק הצפוני של המחסום)
04/02/2004
|
בוקר

 אותה קבוצת חיילים שתוארו כבר בדו"ח קודם עם מפקד המחסום - יורי, קהה, קשה,  בגבול האכזרי. כמו ביום שלישי התחושה היא שאי אפשר להילחם על שום דבר, אנשים החיים בא-ראם בשום אופן לא מורשים לעבור לביתם שהוא במרחק שלוש דקות משם. הטיעון להביא אישור, ושהם יודעים, ולא איכפת לו כלום, ואלה ההוראות - היו מבוצרות במיוחד.

ההתנהגות הכללית גסה, משפילה, צעקות, העלבות, והעדר גמישות מוחלט. נדמה היה מרחוק שהמתנדבת המבוגרת שראינו אותה לדעתי גם בשבוע שעבר אינה מצליחה לעשות דבר, וגם רועי ,פליט הפלוגה שפורקה מהמשטרה הצבאית נוטה להיות גמיש יותר מהחדשים ('האייכותיים' כמו שהיה כתוב בעיתון). אבל הוא איננו בעל הסמכות ומה שהוא מסכים לו, או מוכן לשקול, כמו אישה עם ילד הגרה מעבר למחסום, נגדע ומבוטל על ידי יורי. לגבי השאר - התחושה הכללית קשה.

ושוב תמונה עצובה של כובש ונכבש. חייל עם מצלמהinfo-icon מצלם את העומדים במחסום. העומדים בתור נדחסים למעברים שמשני הצדדים ישנה חומת בטון נמוכה, הוא נעמד על החומה הזו, לצד המחכים בתור, מקרב את המצלמה מול העומדים, מרחק סנטימטרים לפעמים מפניהם, מבלי לבקש רשות, מבלי לבקש סליחה, מבלי לראות אותם, הם שלא קיימים גם אין להם גבולות. והם, העומדים, לא אומרים דבר, לא מסיטים מבטם, מחכים לתורם. הם, שלא נראים, קולם תפור.

מרחוק אנחנו רואות איך ילדים, אחד אחרי השני ואז כמה וכמה עוברים את הגדר הפרוצה  בכמה מקומות ונעמדים על הגבעה בשטח שמכונה שדה התעופה. בהתחלה לא קרה דבר. ואז הם החלו לזרוק אבנים, מרחוק, ועדיין קיוויתי שהחיילים פשוט לא ייענו למשחק, אלא שהם נענו.

זה החל בכמה חיילים שעזבו את המחסום והתכנסו עדיין במרחק רב מהילדים (כדי להסביר למי שאיננה מכירה את המקום. האבנים לא יכולות להגיע למחסום, ושוב, אילו גם הגיעו האבנים, לא עונים באש... פשוט לא!), ואז נשמעה יריה. הילדים נסוגו טיפה אבל לא ברחו. 

שלב הזה רצנו וטיפסנו במקום פרוץ ועברנו את הגדר וניכנסנו לשטח שדה התעופה. החיילים שראו אותנו, כמו שגם קיווינו, חדלו להביט בילדים והחלו שועטים לכיוונינו במרץ. הם באו, נסערים, נוזפים, מאיימים. הטיעון שלנו היה שאנחנו היינו עדות לזה שחיילים ירו למוות בילד, ושלושה ילדים כבר נרצחו כך, ואנחנו לא יכולות לעמוד מן הצד, וחייבות לוודא שלא יירו בילדים, וגם אם יטענו בפנינו שזה איננו ירי חי, אנחנו לא יכולות לבטוח בזה, כי ראינו כבר שחרף מה שאמרו לנו חיילים - היה ירי חי. "אני לא חייב לענות לך, וזה שטח צבאי סגורinfo-icon, ואת כמוהם, ואיך קוראים לך, וצאו מייד, ואני אדאג לזה שבחיים לא תורשי להיות כאן, ועד שלא אצא מהשטח לא ידבר". בסוף, כשהיה נראה שהעניין שכח, יצאנו והם נסוגו. ועל פניו זה חדל.

אחרי איזה זמן זה שוב החל. הילדים שלא מוותרים, נכנסים פנימה, וזורקים אבנים, מרחוק, אבל מתקרבים, והחיילים שלא מתאפקים, עוזבים את המחסום ורצים לכיוונם (אילו לא נענו למשחק המוות הזה הילדים היו עוזבים מן הסתם. הכל ניזון מההענות הצפוייה של החיילים. אלא שהחיילים מצויידים בנשק, (ובזכות על פי נורמות הצבא לירות, ובגזענות, ובשתיקה המובטחת של כל המערכת וכל החברה מול הקלות בה נרצחים ילדים פלסטינים) ומחול הטרוף החל. אכן זה היה ירי גז מדמיע, בהתחלה, ואחר כך ירי כדורי גומי (להזכיר - הילד האחרון שנרצח נורה בכדור גומי בראשו מול עיניהם של פטמה עסאד חברתנו ובנה בן ה 12 יזאן, ולאחר שנורה עזבו החיילים מבלי שנשארו לבדוק או לקרוא לעזרה).

נטע טילפנה אל פארס מפקד המת"ק, שאמר לה שאסור להם לנענע את הגדר, ונטע שאלה אם זה אומר שדינם מוות, ואמרה שגם המח"ט לא שמח כשילדים נהרגים, ולא נוח לו, ואולי כדאי שידע, ופארס אמר לה שזה הרי ירי באלפא שזה כניראה הכינוי לכדורי גומי, ושזה מותר, ואמר שהם עומדים לבנות חומה, ולמה ההורים לא שומרים על הילדים (כמו פרושו שאם כך זה מגיע להם?...). נטע הזכירה לו שהילד האחרון נהרג מכדור גומי, והאם הוא אומר שמותר לירות כדי להרוג, וכשאמרה שהיא עומדת לפנות הלאה כי אם אכן אלה ההוראות אז עליה לפנות למי שאוכף אותן, מייד נבהל ונסוג ואמר לה שלא תאמר שכך אמר, כי מבחינתו לא אמר, ואיננו אומר שמותר להרוג או משהו מעין זה... הכל הבנתי משמיעת השיחה מבחוץ... וממה שנטע אמרה..

לא רשמתי ואני מקווה שאני מדייקת... טלפנו למה שמכנים המוקד ההומניטרי (אני מתרשמת שהמוקד הזה הפך פחות או יותר למשהו פיקטיבי - עוד שיטה בשיטותיו המתוחכמות של הכיבוש כדי למכור את 'מוצר הכיבוש' לקהל. זה כמו לכנות קצין בצבא הכיבוש: 'הומניטרי' ומוקד שמשרת את צבא הכיבוש: 'הומניטארי', או לחילופין כיבוש 'נאור'... כמו השם מעיד על המהות ואיך הוא יכול להיות הומניטרי? זו הרי סתירה). טילפנו לדובר צה"ל, ולמת"ק..... הכל היה כמו להישפך מעל כוס מלאה, ניתזנו חזרה מכל מי שפנינו אליהם, כמו לא די בזה שיש ירי על ילדים כדי להזעיק או להדאיג...

בינתיים התפתח והלך קרב משחקי הכוח בין הילדים לחיילים. הילדים זורקים אבנים, החיילים יורים גומי וגז, ריח גז הלך והתפשט בכל מקום. שלושה ג'יפים הגיעו ונעמדו בשביל שליד הגדר ועוד חיילים יצאו. ועוד יריות. רוב הילדים ברחו. רק ילד אחד בלבד המשיך ללא פחד לזרוק אבנים והחיילים 'ללא פחד' המשיכו לירות את הגז והגומי לכיוונו.

בכל אותו הזמן אנשים המשיכו לחיות את חייהם. ממהרים למחסום או ממנו. עולים על מוניות או יורדים מהן. ילדים נפחדים עם הוריהם בדרך למחסום הביטו לצדדים, והאב גער בהם לא להביט הצידה וללכת מהר. אחד הנהגים אמר לי את רואה את הילד עם החולצה הלבנה, אותו יהרגו היום. מבטים מופנים לשם, ושוב קדימה, לחיים ולמלחמה (הכמעט אבודה מראש) עליהם, רצים לדרך. אין פנאי לעצור. ומפחיד. רק פה ושם משפטים כמו זה רק ילדים. ובושה. ואיך יהיה שלום. וזה לא חיים. כמה צעירים שהתאספו ליד מקום חניית המוניות הביטו על התקרית בעוררות.

בכל פעם שהילד זה שנשאר לבדו מול החיילים זרק את האבן חרף הירי הם הריעו. אחרי שלא הצליחו 'להכניע' את הילד, החיילים חצו את הגדר והחלו לרדוף אחריו, והוא ברח ונעלם בין הבתים. והם המשיכו לרדוף, חלק לתוך מחנה הפליטים וחלק נראו מרחוק על הגגות של קלנדייה. עוד פעם אחת נשמעה יריה וענן לבן של גז התפשט אבל אחר כך היריות חדלו.   

מידי כמה זמן יצאו כמה 'ציידים' למחצבה/טורה בורה להביא את העוקפים את המחסום. אישה עם ילדים קטנים, שלא עוכבה להרבה זמן, אבל נשלחה חזרה. באיזשהו רגע הבחינו 'הציידים' בשלושה צעירים עוקפים, והם החלו רצים בהיסטריה, הרובה מסתבך לאחד החיילים בבגדיו, כשראו שלא יצליחו לתפוס אותם ירו באוויר.

החיילים היו מאוד עויינים אלינו. גם בכלל, וגם בגלל ההתערבות שלנו כשהחלו היריות. הם אמרו שאסור לנו להישאר. וביקשו שמות. זה שטח צבאי סגור ואסור לנו לעמוד שם, זה שטח B ואם לא אז A, ואת כל ספקטרום התשובות הבורות שאנחנו מכירות. נטע, בנימת ביטחון אדיבה הדפה את כל הטענות, אחת אחת, אבל מבלי להענות לדרישה שלהם שנזוז.  הם איימו שיתלוננו עלינו, ועוד מיני תלונות והמצאות על כל מיני חוקים, ואילו אנחנו המשכנו בשלנו, ולאחר כמה זמן נראה היה שהם קיבלו הוראה 'לספוג' אותנו.  הם חדלו באחת לטעון שאסור לנו להיות שם, רק המשיכו להביט באיבה גלויה. הניסיון הזה  מראה שאם אנחנו מתעקשות, ואוחזות אפילו מבפנים בידיעה שמותר לנו לעמוד שם, ולא חשוב מה הם יגייסו לומר, הם יניחו לבסוף. 

אישה  בת כ 50 עם ילד  וילדה אוחזת בבובה גדולה שבהתחלה חשבתי שזה תינוק, לא הורשו לעבור, התור היה מאוד ארוך בשלב ההוא, ואנחנו עמדנו ללכת. לפני שיצאנו ראיתי ששוב נעמדה באותו התור, עם הילד והילדה והבובה. החג מעורר באנשים  תחושה של סיכוי למול חוסר הסיכוי, והם באים, מנסים, כאלה שלא היו מנסים לבוא ב'ימים רגילים', זה הרי חג נאמר שוב ושוב, זה חג... ומאידך, מאותו הטעם עצמו המרירות מול חוסר האפשרות לעבור גדולה... אין להם לב אמרו לי.. ואמרתי להם שזה נכון, אין להם לב...