קלנדיה

09:00 הגעה למחסום. מגרש החנייה מלא. בפתח הסככה דוכנים לממכר נעליים וחולצות.
אני בודקת את מצב השירותים: זוועה. ניכר שלא נוקו תקופה ארוכה מאד. צואה בכל מקום. נזילה של מים או ביוב. קשה מנשוא. אני שואלת את עצמי בפעם המי יודע כמה, מדוע האחראים למחסום, קרי, השלטון הישראלי, אינו אחראי לספק לפלשתינים הממתינים, לעתים זמן ממושך, תנאים הולמים לצרכים קיומיים. מדוע דווקא בניקיון של הסככה (שאגב גם היא מלוכלכת מאד) והשירותים האחריות פתאום עוברת לפלשתינים, כאילו הם בחרו לעמוד במקום הזה.
כל המסלולים פתוחים. יחסית לפעמים בהם הסככה מלאה עד אפס מקום, אין קהל רב. יחד עם זאת, למרות קצב פתיחת המעברים, השרוולים מתרוקנים ומיד מתמלאים שוב.
להפתעתנו יש תור הומניטרי (בלי שבקשנו). מעט ממתינים בו.
אל קצין המת"ק, בדרגת סגן, נגש אב עם שני ילדים קטנים. יש בידו אישור והוא מבקש לעבור בהומניטרי.

הקצין פונה אלינו ואומר: "את רואה זה הומניטרי? הומניטרי זה לנכים, חולים, והוא לטיול."
לפעמים מעבירים מן השער הזה קבוצות של מטיילים, אני מנסה.
תשובתו אינה ממש רלבנטית אבל הוא מאפשר להם עבור.
הקצין  מידע אותנו שבני שישים ומעלה יכולים לעבור דרך השער ההומניטרי  ואנחנו "משתפות פעולה", ומעבירות מן המסלולים הרגילים את בני השישים ומעלה להומניטרי. זקן בן שמונים, מסרב לעבור לתור ההומניטרי, ועומד כמו 
כולם בתור רגיל. גם זו פעולת התרסה, מחאה. 
חשוב להדגיש שהקצין עושה את עבודתו באופן יעיל מתמיד, והשער נפתח כל אימת שממתינים לידו מספר אנשים. 
אשה, נושאת תינוק בן יומו, בתה ובעלה מורשים לעבור בהומניטרי.
במשך השעה ששהינו במחסום, השער ההומניטרי נפתח לא מעט פעמים מה שהקל על ציבור הזקנים, וקיצר את התור במעברים. 
09:45 קצין המת"ק עזב את המקום.
אל הגדר ניגש פלשתיני, נכה, ניכר שגם ברוחו. הוא מדבר עם החיילים במקום ואלה חוזרים ואומרים לו שהוא מנוע של השב"כ.  אנו נזכרות שהוא שב ומופיע במחסום מדי פעם, מנסה לעבור.