בית איבא, ג'ית, יום ה' 27.3.08, אחה"צ
בית איבא 14:38 - 17:25
מעבר הולכי הרגל מכיוון שכם היה קשה מאד היום. מספר האנשים שהמתינו בתור בזמן שהגענו היה גדול ואף הוכפל ושולש שעה לאחר מכן. ט', נציג המת"ק שהיה שם במשמרת מאז הבוקר, עזב בדיוק כשהדברים החלו להתקרב לנקודת השיא שלהם. זאת אומרת שמהרגע שהוא עזב, בסביבות 15:20, עד שהגיע סרן א' מהמת"ק בשעה 16:42, המצב הגיע לשיא והחל להרגע. צלצלנו לקו החם ההומניטרי, לנעמי ל. (אשת מחסומווטש שפעמים רבות עוזרת מאד בהרמת טלפונים) ולסרן א' פעמים רבות עד שהעזרה הגיעה.
בשעה 15:40 היו בערך 200 איש ב"מסלול ההומניטרי" וכ- 400 עד 500 איש בנתיב של הגברים הצעירים. הסככה היתה מלאה לכל אורכה. בלתי אפשרי היה לספור את האנשים באופן מדויק, מכיון שהצעירים לא עומדים בטור אחד אלא בשורות רבות שצריכות להתמזג בסופו של דבר בכדי לאפשר מעבר בשני השערים המסתובבים המובילים לאשנבי הבדיקה. בכניסה לשערים המסתובבים עומדים בערך 10 אנשים לרוחב, כולם מנסים לתפוס את המיקום הנחשק אך החמקמק הזה, המוביל ליציאה. סרן א' הצליח לתקתק ענינים בקצב מהיר יותר מרגע שהגיע לנקודת הביקורת.
משמעות העובדה שיש רק שני שערים המאפשרים מעבר ורק שני שוטרים צבאיים באשנבי הבידוק היא המתנה בתור משך שעה עד שעה וארבעים דקות. כבר אין יותר אזור שבו תיקים נבדקים בנפרד. התיקים נבדקים בעמדת המשטרה הצבאית, יחד עם תעודות הזיהוי. בין 15:00 ל- 16:00, רק מאה צעירים עברו בנקודת הביקורת. זה אומר שבממוצע כל בדיקה ארכה כדקה. כשאתה חושב כמה מהר נבדק ישראלי בכניסה לקניון ברור לך שמשהו כאן לא בסדר. אדם הנכנס לאזור הביקורת משאיר את תיקיו הסלולרי שלו וכו' על מדף, ומוסר את תעודת הזיהוי שלו לשוטר הצבאי. אז עליו לעבור דרך שער גלאי המתכות. אם הגלאי מצפצף הוא שב על עקבותיו וצריך למצוא מה גורם לצפצוף. לפעמים האיש צריך לשוב ולעבור בשער 4 או 5 פעמים - להוריד נעליים, חגורה, טלפון סלולרי... יש רק דבר אחד לקוי כאן: הבחנו ששמנגנון הצפצוף מצפצף בהפסקות קבועות, ולא חשוב אם מישהו עובר בשער או לא! האם הסיבה לכך היא תקלה במכשיר, או או שהדבר אמור לבלבל גם את הפלשתיני וגם את השוטר הצבאי? האם המטרה היא להאריך ולמתוח את משך הבדיקה? מה זה? בעיה חמורה נוספת היא שאחת השוטרות הצבאיות חייבת להפסיק את מלאכת בדיקת היוצאים משכם בכל פעם שהמפקד האחראי שם מוסר לה תעודת זיהוי שהוא רוצה לבדוק, מהתור הצדדי או מנתיב הנכנסים לשכם.
לצעיר אחד שמדדנו לו זמן לקח מ- 14:55 ועד 16:24 לעבור בנקודת הביקורת. בשעה 15:16 הבחנתי בצעיר שיצא ממונית שנבדקה בנתיב כלי הרכב היוצאים משכם. הוא היה במונית יחד עם סבו. נאמר לו שאיננו יכול לעבור במסלול כלי הרכב, אלא שעליו ללכת לסוף התור של הגברים. זה היה אחרי שכבר המתין במונית משך חצי שעה. בשעה 17:02 ראיתי אותו במקרה, מפני שהיה יחד עם הקצין האחראי. הוא עזב את נקודת הביקורת, אבל אז חזר מכיון שהבחין ששכח את המחברת שלו בנקודת הביקורת, והיה עליו לשוב ולקחת אותה. זאת אומרת שבסך הכל הוא שרף בנקודת הביקורת יותר משעתיים. ויש לזכור שזו נקודת ביקורת לא בין פלשתינה לישראל; זו אינה ביקורת בנמל תעופה או בגבול בינלאומי. זו נקודת ביקורת בין עיר פלשתינית אחת לאחרת.
היה מעוכב אחד באזור המעוכבים כשהגענו בשעה 14:45. הוא היה שם מאז השעה 12:00, ושוחרר בשעה 15:40. לקראת סוף המשמרת 5 מעוכבים הובאו לאזור מכיון שניסו לעקוף את נקודת הביקורת. הם הוחזקו שם משך כשעה.
בתור הצדדי שאמור לשמש למטרות הומניטריות היו בין 60 ל- 200 איש. בשעה 15:18 התחלנו למדוד את משך הזמן שלקח לאיש אחד לעבור מסוף התור: לקחו לו 36 דקות עד שהגיע לראש התור (15:54). בשעה 15:38 שוב מדדנו זמן למישהו אחר, שעבר בשער בשעה 16:22. כתוצאה מן הצפיפות הזו, בשעה 15:33 מקרים דחופים יותר החלו ליצור תור צדדי לתור הצדדי - למשל אדם בשנות ה- 70' לחייו עם מכשיר שמיעה , בחור בעל פיגור שכלי עם אביו, אשה עם ילדים קטנים, איש צעיר עם בעיות גב. בהתאם לשיקול דעתו של החייל, הם נשלחו או לא נשלחו חזרה לסוף התור. מן הדוגמאות שהוזכרו לעיל, רק לבחור הלוקה בשכלו ולאביו נתנו לעבור. השאר נשלחו חזרה לסוף התור. למעשה, לאיש אחד בשנות ה- 60' לחייו נאמר אפילו ללכת לתור של הגברים הצעירים, כעונש על כך שניסה לאגף את "התור ההומניטרי".
מכיון שההמתנה היתה כה ארוכה בכל התורים, אנשים חפשו חלופות. מספר נשים צעירות עלו על מיניבוס שהיה מלא לגמרי, ועמדו עד שהמיניבוס הגיע לנקודת הביקורת. אולם החייל בנקודה הכריח את הנשים לחזור לתור, בטענה שזה לא חוקי לעמוד במיניבוס. אדם נכה הצליח לקבל טרמפ על עגלה רתומה לחמור. אם צעירה הכניסה את שלושת ילדיה לעגלה שנדחפה על ידי סבל, במטרה לעבור את נקודת הביקורת. בחור צעיר אחר ניסה לעבור פשוט על ידי כך שליוה סבל המוכר לחיילים, אבל זה לא עבד: החייל הרשה לסבל לעבור, אבל לא לבחור שהתלוה אליו.
נראה שהעובדה שמישהו צריך לחכות בין ארבעים דקות לכמעט שעתיים כדי להבדק (וזו איננה נקודת הביקורת היחידה בדרך) לא ממש מזיזה לחיילים ולמ"צ שם, לא למת"ק וגם לא לאלה שעונים לטלפונים בקו החם ההומניטרי. נראה שבשלב כלשהו נטלנו משהו שאמור היה להיות אמצעי "בטחוני", והפכנו אותו לאמצעי של ענישה מכוונת. האם אף אחד לא רואה את ההשלכות והתוצאות האפשריות של המתנה חסרת תוחלת שכזו שעה אחר שעה, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, שנים על גבי שנים? האם לא רואים מה הפרעה כזו לשגרת היומיום יכולה לעולל למהלך חייו של היחיד ולמרקם חייה של חברה?
הנה כמה דוגמאות מתוך רבות שיכולות להעיד עד כמה מפוקפקים הם הצידוקים ה"בטחוניים":
חיילת שבדקה סבל עם עגלה מלאה במכנסי ג'ינס רצתה לבדוק את כל המטען בטענה שהיא לא יכולה לדעת מה עלול להמצא מתחתיו. בסופו של דבר היא ויתרה. ומה על המשאיות העמוסות סחורה? האם כל רכיב בהן נבדק? לחיילים אין האמצעים לעשות זאת.
איש צעיר נשא עמו מחשב והניח אותו על הדלפק בקרבת אשנב הבדיקה. נאמר לו לחזור הלוך ושוב דרך גלאי המתכות המזמזם תוך שהוא מוריד מפתחות, נעליים, חגורה וכו'. המחשב, בכל אופן, כלל לא נבדק.
לאשה צעירה בתור הצדדי היו כמה מתנות גדולות עטופות בניר אריזה צבעוני. החייל לקח אותה הצדה בכדי לבחון את החבילות. הוא אחז בהן, ניער אותן, ושאל אם הן "מתקתקות". האשה לא הבינה. הוא שאל שוב, באנגלית, "האם זו פצצה?". הוא צחק מן הבדיחה ונתן לה ללכת.
תנועת כלי הרכב נעה בין 3 ל- 9 כלי רכב בנתיב הנכנס לשכם, עם פרק זמן קצר בסביבות 15:15 שבו לא היה תור כלל. התור הארוך ביותר היה כשעזבנו, בשעה 17:25. המכונית שהיתה הששית בתור בשעה 14:43 עברה את הביקורת בשעה 15:00 (אחרי 17 דקות). המכונית שהיתה ששית בשעה 16:49 הגיעה למחסום בשעה 17:16, ולקח עוד שלוש דקות לבדוק אותה (27 דקות בסך הכל). בדיקה של כל מכונית לקחה בין 30 שניות ל- 10 דקות.
עומס תנועת כלי הרכב בנתיב היוצא משכם נע בין מכונית אחת לעשר מכוניות בכל רגע נתון. התור הארוך ביותר היה בין 15:15 ל- 16:45 והקצר ביותר כשעזבנו בשעה 17:25. לכלי הרכב האחרון בטור של 6 מכוניות בשעה 14:43 (אוטובוס) לקח 14 דקות להגיע לנקודת הביקור ועוד 12 שעות להבדק. כלי הרכב האחרון בשורה של 8 כלי רכב בשעה 15:04 עבר רק בשעה 15:40. בדיקת כלי הרכב נמשכה בין דקה לשתים עשרה דקות. מספר כלי רכב הצטוו לחזור על עקבותיהם מכיון שלא היה להם האישור המתאים. בצדו הדרומי של המחסום היתה משאית כשהגענו. לנהגה היה אישור מבית אל, אך החיילים אמרו שאינו בתוקף. הוא נשא עמו חומרי ניקוי.
עברנו במחסום ג'ית ב- 14:30 וב- 17:43. המחסום לא היה מאויש.
ההתנחלות הבלתי חוקית מדרום לקדומים היתה מאוישת, עם שלט ענק שאומר "בנין ארץ ישראל נמשך".
סוף