קלנדיה, יום ב' 10.3.08, בוקר
07:00 קלנדיה
תור ארוך וצפוף של גברים בדרכם לעבודה, ממתין לפני הקרוסלה החיצונית. דוחפים אחד את השני, קופצים מעל הברזלים כדי להגיע למקום הראשון עם פתיחת הקרוסלה. אי אפשר להכניס מחט בין אדם לאדם. ממול, בתוך הרחבה, עומדים שני אנשי אבטחה כדי שלא יהיה בלגן. התור מתקדם לאט.
בצד השני, במה שנקרא "התור ההומניטרי", מצטופפות נשים ותלמידי בית ספר. השער שם נפתח מפעם לפעם. לא בוער. רוני מדברת עם מעביד מעטרות שמספר לה שמכיוון שכביש 443 נסגר לתנועת פלסטינים הרי אותם עובדים שהגיעו דרך 443 ישר לשער עטרות ושם נבדקו, צריכים עכשיו להגיע לקלנדיה. זה מוסיף 1000 איש בשעות הבוקר. האנשים נדחפים ודוחפים. רותי מדברת עם סטודנט מקלנדיה שלומד חינוך במכללת דוד ילין ומאחר כל יום ללימודים. הוא מחכה עד שהלחץ ירד. נכנס בשעה 09.00 בערך.
הלכלוך והזוהמה בכניסה, לפני השלט המברך את הבאים בשערי מדינת ישראל, מדהימים כל פעם מחדש.
מוכר הקפה בכניסה סיפר לנו שבשעה 04.00 דפקו על דלתו 3 חיילים (רעולי פנים), הקימו את המשפחה כולה, הוציאו אותם החוצה, כולל את אמו הזקנה על כיסא גלגלים, כי הם מחפשים מישהו בכפר.
אנחנו מנסות לעזור לנשים להגיע לתור ה"הומניטרי", כי הרי אין שום אפשרות שאשה תוכל להיכנס בדרך הרגילה. מנסות גם לעזור לנשים מבוגרות יותר להיכנס קודם. כולם מסתכלים עלינו איך אנחנו מנסות לגרום לקצין המת"ק לראות אותנו – בנפנופים, בקפיצות, בקריאות כדי להתחנן שיפתח עבורן, או עבור אֵם עם נער שמקבל טיפול נגד סרטן. קצין המת"ק נמצא שם אומנם כל הזמן אבל קשה לגרום לו או לקצינים הרבים האחרים, כולל ד. מפקד המחסום, לעשות משהו כדי לשנות את הגיהינום הזה.
משפחות האסירים לכלא עופר מגיעות עכשיו לא לפני 07.00 אבל מחכות לפחות עד 09.00. בסביבות השעה 10.00 עזבנו את המקום ההרגשה היא שלא ייתכן שהמצב הזה של ד-הומניזציה כה חריפה יימשך עוד זמן רב בלי שיפרצו שם מהומות. אנחנו רק מקוות שהצבא המפותח והחזק של מדינתנו ער לכך.