קלנדיה - יום השישי הרביעי לחודש הרמדאן

מה שהיה בקלנדיה ביום השישי האחרון לרמדאן היה כמו בימי השישי שקדמו אבל יותר.

יותר בני אדם שיחרו על פתח המחסום,

יותר בני אדם נאלצו לסוב אחור ולשוב לביתם,

יותר חמושים שקני רוביהם מופנה אל בני האדם,

יותר נשים וגברים שפנו אל היהודייה היחידה במקום, תינו מצוקתם וביקשו: "תדברי אתם...".

עבור אלו שבאו הייתה זו ההזדמנות האחרונה השנה ואולי ההזדמנות האחרונה בחיים להשתתף בתפילת המצווה באל-אקצה.

להלן שתי דוגמאות מהרבה:

מפח הנפש של מסורבי המעבר היה צורב עד מאד וניכר על פני ארבע נשים מנאבלוס ומטול-כרם שעברו זה מכבר את שנתן החמישים. אף אחת מהן אינה יודעת מה זה אפליקציה ובטח לא איך להשתמש בה. לכן, הן, שעומדות בקריטריונים שנקבעו ע"י המשטר לא היה בידן אישור מעבר לתפילה.

כולן הושיטו את התעודה המעידה על גילן, "תדברי עם החיילים", ביקשו.

למעלה משעה הן שהו במקום ותינו מצוקתן, אז נפרדו וכל אחת פנתה לשוב לביתה.

בשטח החיצוני למתחם המחסום הלך אנה ואנה מכר שלפני שבועיים דאג מבעוד מועד לאישור הנדרש,  עבר האיש את הבדיקות כולן, הגיע לתפילה באל-אקצה וחזר טוב לב לביתו. לעת ערב קיבל טלפון מאיש שב"כ ששאל "איפה אתה?", "בבית", ענה האיש ורק אז נזכר ששכח לבצע את הטבעת הכרטיס המגנטי במכונות שבפתח מחסום קלנדיה. "לא נכון, אתה בירושלים", טען בכעס ההוא מהשב"כ ובישר לו שהוא, שעד כה היה "נקי", הפך ל"מנוע".

עכשיו הוא משרך רגליו בין הכאן לשם, אולי תתבטל רוע הגזירה, וגם הוא: "אולי תדברי אתם?"

לדבר עם מי? שאלתי.

עם אלו (שבתמונה) שקני רוביהם מכוונים לגופם של הבאים לפתחו של המחסום? עם אלו שמנסים לסלק מפה גם אותי?