קלנדיה
יום שישי השלישי לחודש הרמדאן
יום שישי השלישי לחודש הרמדאן בקלנדיה הוא יום של שיא. שיא בכמות הפלסטינים ושיא בהיערכות הצבא.
הגיעו עשרות אלפי בני אדם והמקום דמה לצוואר בקבוק. המונים עמדו בשורות, נבדקו, עברו את מבחן הגיל או לא עברו, אבל לא היה זה נהר האדם של מאות אלפים כבשנים קודמות,
גם לא ניכרה ארשת שמחה וחג על פני מי שעברו בהצלחה את המיון, ולא נשמעה צעקת שבר ומחאה מפי מי שגזרו עליהם לחזור.
משהו כמו כבה באנשים.
- את האחד שכן התנגד ולא הסכים לחזור, גררו שוטרי מג"ב אל מעבר צר בין שתי חומות, ושם, במקום הסמוי מהעין, כשגבו אליהם, שלושה זוגות נעלים צבאיות הפליאו את בעיטותיהם בשוקי רגליו וחדלו רק כשהבחינו במצלמה
.
כמו שאמר קצין בדרגת סרן: "המצלמה היא האויב הכי גדול שלנו".
סופר אודות אדם שאחרי שכבר עבר את הסלקציה מעד ונפל. היו שאמרו ששבר את הרגל, היו שאמרו רק שאולי, אבל מה שבטוח, ועל זה יש הצלבת עדויות, שהאיש שנפל לא הצליח לקום והמשיך להתקדם במעלה הדרך בזחילה. אולי התעקש להשלים בכל מחיר את המסע ליעד.
אמבולנס של הסהר האדום היה מחוץ למרחב הסטרילי, אנשיו ניסו/רצו/התכוונו להגיע עם אלונקה אל האדם תוך חציית המתחם באלכסון, אבל השטח הסטרילי כנראה חייב להישאר סטרילי
מפלסטינים והם נאלצו להגיע אל הנופל בדרך עוקפת.
*
פעם ראשונה שהזדמן לי לנסוע (באוטובוס שהיה בדרך אל תחנת האיסוף) לאורך מסלול ההמראה של שדה התעופה קלנדיה ופעם ראשונה שאני רואה את בניין הטרמינל הזה.
בירור אצל מומחה תעופה העלה שאת הטרמינל בנו הירדנים במחצית השנייה של שנות החמישים והוא שופץ ע"י ישראל אחרי 1967.