קלנדיה - יום השישי השלישי לחודש הרמדאן
"פשעי האפרטהייד והרדיפה מתקיימים כחלק ממדיניות ישראלית כוללת של שליטה של יהודים-ישראלים על פלסטינים ברחבי ישראל ובגדה, עזה ומזרח ירושלים".
כך בהודעה תקדימית של ארגון Human Right Watch
אירועי ימי השישי לחודש הרמדאן מאששים את הקביעה הנ"ל.
מה שקורה במתחם שסביב למחסום קלנדיה, כשפלסטינים שכמהים להגיע לתפילה באל-אקצה, והנהגת המדינה, זו שראשיה מתהדרים מעל לכל עץ רענן במתן חופש פולחן בעוד שזרועותיה המבצעות יוצרות צוואר בקבוק של סלקציה וניפוי ללא פשר או הסבר.
כל שנותר זה לתאר את שקורה שם במפגש שבין האדם לרובה שמדגיש ומזקק את מהות האפרטהייד והשליטה בעם אחר.
המגפה ומגבלותיה אינן אלא תירוץ עלוב ושקוף למיטיבי ראות. זה לא המגפה, זה המגף.
לישראל יש מיליוני חיסוני מודרנה שצפויים להיזרק לפח כשיפוג תוקפם בעוד שבגדה וברצועת עזה התחלואה גואה.
על פי הדין הבינלאומי מתוקף היותה הכוח השולט/הכובש, ישראל מחויבת לבריאותם של מיליוני הפלסטינים כמו גם לספק להם חיסונים.
זה לא רק עניין של חוק או מוסר, זה גם משום שאין באמת הפרדה בין השם לכאן.
על פניו מתנים את מעברו של אדם לתפילה בהוכחה שחוסן בשני חיסונים. על פניו. בפועל גם מי שהיו בידיו הוכחת שני חיסונים ואישורי מעבר לתפילה בתוקף – סורב וגורש.
כי מי שהחליט לחסד או לשבט לא היו בשר ודם. המחשב הוא שקבע לכאן או לכאן.
תחילה הועברו בני האדם הלא רבים שהגיעו, נשים וגברים במסלול דמוי קורלס (=מסלולי הרצת בהמות בדרך לשחיטה, מושג שטבע אריאל שרון כשהגדיר כיצד יפעל נגד אויביו) שבסופו, בעמדה מרושתת ישב חייל מול צג מחשב ותקתק את מספר הזיהוי שראה בתעודה שהוצגה לו.
מי שקבע את גזר הדין לשבט או לחסד, אם האישה או האיש ממשיכים הלאה לא היה חייל או שוטר או אישור מעבר או תעודת מתחסן, מי שקבע היה אך ורק המחשב.
לא היה הסבר, לא שיקול דעת גם לא סיבות הומניטריות, המחשב אמר כן או לא.
הלאה משם, בצדו האחר של המתחם הסטרילי שסבב את המחסום, במקום בו ברגיל היה הפתח בו עברו הנשים, ישבו מסתלבטים שוטרי משמר הגבול חמושים כשכל מעשיהם היו לבלום את מעט הנשים שמכוח זיכרון שנים עברו הגיעו עד אליהם.