ג'בע (ליל), ענאתא, קלנדיה, יום ג' 23.11.10, בוקר

דליה רביקוביץ כתבה לפני שנים על ירושלים :
...
"הרים תלויים בצווארה
כמו רביד ועטרה
וגוש דורס את עפרה
ומנהם ככפיר נרדף"
...
לכאורה, בוקר כשאר הבקרים, ופתאום , בוקר נורא, מלא יגון . בתחילתו, תורים וסבל הנשים העומדות על רגליהן מול שער אטום,

בסיומו – חומה איומה  מתגבהת בימים אלה בכניסה למחנה הפליטים שוואפעט.

6:20  - באולם ההמתנה של קלנדיה מאות אנשים דחוקים זה לזה. תורים ארוכים ומבטים מלאי ייאוש .
 שער הנשים לא נפתח. לפניו ניצבים נשים, קשישים, נערים וילדים קטנים – חלקם ממתינים כאן על רגליהם מחמש בבוקר. נשות ארגון הכנסיות  המסורות  סופרות את העוברים, מלאות תסכול מתפקידן הסביל וחוסר יכולתן לעזור. הן מטלפנות פעמים רבות למוקד ההומניטארי,, מבטיחים להן שיגיע שוטר. (תנחשו מי) רק כעבור שעה הוא אכן הגיע. עד אז ישבה רק חיילת אחת, משועממת, בתא הזכוכית ושלטה ביד רפה על מעבר של  מאות ממתינים, ויצרה פקק אינסופי.
הזמן חולף והתורים לא נגמרים – המעבר איטי להחריד . היום אין למבוגרים כוח להתמודד עם הצעירים, הנדחפים מבחוץ לאמצע התור כאשר קרוסלה נפתחת , ומגבירים את הסבל והעלבון .
סיפורה של קרוסלה – לעתים הקרוסלות נתקעות, נשברות ומתקלקלות מחמת הלחץ, ולעתים הן נתקעות מסיבות אחרות , הרוע הסגור לעצמו בתוך קוביית הזכוכית .
בשיא הלחץ והסבל פסקה מלפעול הקרוסלה הקרובה ביותר לחיילים . נאמר לנו שהתקלקלה . האנשים ידועי הסבל אמרו שלא  , אך המתנה ארוכה לא הניבה כלום – סתם עמדו ואיבדו זמן ועכשיו עליהם ללכת לתור הבא ולהתחיל מבראשית. חברותנו אומרות שכבר ראו תרגילי התעללות דומים , מבית מדרשם של החיילים ושאר מפעילי השערים והקרוסלות .  בהמשך , לאחר כשעתיים , כשרפה הלחץ , חזרה הקרוסלה לפעול , לאחר ש"תוקנה" באופן וירטואלי . כך יכולים כל חייל וחיילת בני עשרה לשלוט על חייהם ובריאותם של אלפי מבוגרים , קשישים ותינוקות, בלחיצת כפתור.
כשהטלפונים למוקד לא הזיזו כלום התקשרנו ברבע לשבע לבני , מפקד המתקן.
בתור הנשים והתינוקות גם קשיש על מקלו ואבות צעירים עם ילדים קטנים בדרכם לבתי החולים. לאט לאט מתחיל נציג המת"ק לבדוק מסמכים ולפתוח את השער . אך איך יעברו הזקן ומקלו ומלווהו את הממתינים הצפופים מול הקרוסלה "ההומניטארית" ? איך יגיעו לארץ המובטחת האיש שעבר לפני 3 חדשים ניתוח לב פתוח ואינו יכול להידחק כמו כולם ,  הישישה שרגליה הכפופות בוגדות בה וזו שחייבת לשבת לאחר מספר צעדים ואומדת בחשש ובכאב את המרחק עד לשער, ואת הממתינים , האם יפנו לה דרך ?  והממתינים הם הורים צעירים עם תינוקות וילדים חולים , חולים מבוגרים ונערים הממהרים ללימודיהם. רוני פונה , משדלת ומשכנעת ואט אט , במשך יותר משעה , כמעט שעתיים , מצליחה להעביר את חומת האדם לצידה השני של הקרוסלה.
ולאחר שיחת טלפון נוספת , כשהגיע מפקד המתקן  למקום , החלו התורים לזוז באופן יותר מסודר.

8.00  -  מספר הממתינים חוזר לממדים נסבלים . ואז ו כשהכל נראה  יותר רגוע , התמוטטה עלינו בכאב, בזעם ובצער עצום אישה צעירה, שבאה מן התור הקרוב מימין , התור מול הקרוסלה שתיפתח רק  כשהממתינים יעברו בייאוש לכלוב  אחר. היא ואחותה ממהרות לבקר את אביהן המאושפז בבית החולים . הן רוצות לראותו לפני כניסתו לניתוח ולאחל לו מברוק. כל כך פשוט . אין בעיה של אישורים . הן , שאינן מורגלות בקלנדיה , אינן מבינות כמה זמן צריך להמתין עד שיגיעו לבדיקה וכמה זמן עוד יעבור עד שיגיעו לבית החולים, והאם יספיקו לראות את אביהן . הן מנסות בתור הנשים ובתור הרגיל  בייאוש מוחלט . האחת שותקת והשנייה זועמת ובוכה והן אינן מבינות , וגם אנחנו .
למה לא יינתן לאישה פלסטינית לבקר את אביה בבית חולים פלסטיני ? איזה נימוק ( אין מניעה ) יעכב אותה מלראות את אביה לפני ניתוח? מה נאמר לה?
לבסוף הגיע גם קצין המת"ק החדש ויחד עם בני התפתחה שיחה על העיכובים, השרוולים הפתוחים והסגורים, ובדיקת הידיים של פועלי הכפיים . שניהם נשמעים הוגנים ומשתדלים , אך זה עתה גמרו לפקד על גהינום עלי אדמות .
המשכנו.

בדרך לענאתה , בג'בע , המחסום כמעט נטוש . חיילים ספורים השאירו את המסלול לרמאללה ללא בדיקה ועברו למסלול השני .

בענאתה  השעה כבר מאוחרת. הילדים בבתי הספר, אך חומת ענק אפורה ודוחה מתגבהת ליד המחסום הקיים, בצמוד למגדל . הנה היא צומחת וכולאת במחנה עונשין את כל תושבי מחנה הפליטים שוואפעט , כולם בעלי תעודות זהות כחולות.
ומקום מאובק ואומלל זה , שלא זכה לשירותים תקינים מעולם , אך העירייה זכתה גם זכתה למיסיו , יואפל עתה מכל צדדיו בחומה מבעיתה.
כולם מוזמנים לבקר ולדווח.