אל ג'יב (גבעת זאב), עטרות, קלנדיה, יום ה' 1.9.11, אחה"צ

היום האחרון של עיד אל פיטר

נכנסנו לשכונה העצובה שבשולי רמות, אזור שהיה שייך בעבר לבית אכסא, בתקווה לפגוש את ידידתנו דוברת העברית, ילידת אבו גוש. כבר אין כניסה נפרדת לדירה שלה ושל בעלה ופגשנו את גיסה, המורה, ואת חמותה בשעה שהיא הייתה ספונה בחדרה, מניקה את בתה התינוקת. זכרנו כיצד התלבשה בתלבושת המסורתית הצנועה לקראת בואו לביקור של גיסה, בפעם הקודמת שהיינו פה. אחת התלונות של הגיס, שהוא בעל מכונית, הייתה שמעט בעלי המכוניות מהשכונה אינם מורשים לעבור לשטחים דרך מחסום גבעת זאב, כפי שמורשים לעשות זאת תושבי נבי סמואל וג'יב. עליהם לעבור במחסום קלנדיה, דבר הגוזל מהם לפעמים עד שעתיים ברצונם לבקר אצל קרוביהם בבית אכסא, מרחק הליכה ברגל. לעתים גם לא מרשים להם לעבור ברגל, הכל תלוי במצב הרוח של החיילים. הם שאלו אם יש באפשרותנו 'לעשות משהו' בכדי לעזור להם להגיע למשפחותיהם ולבתי הספר שלהם. גם בעיית הביטוח הלאומי, עליה סיפרו לנו בפעם הקודמת, לא נפתרה והם פוחדים מאד שמעט האדמה שנותרה להם תוחרם לטובת הרחבתו של הכביש הראשי, שעל פי התכניות עומד לעבור דרך חדר המגורים שלהם. כמו בעבר, עד שקיבלו תעודות כחולות, הם נעזרים בשירותיה של עורכת הדין לאה צמל.

מחסום גבעת זאב (אל-ג'יב) היה ריק כתמיד.

לאורך הכביש המוביל למחסום קלנדיה חנו מכוניות רבות וצפינו במפגשים מרגשים של משפחות; מבוגרים וילדים לבושים בבגדי חג. טור המכוניות שהגיע למחסום מצפון היה ארוך מאד. מסתבר שהפלשתינאים אזרחי ישראל מחכים לקרוביהם מהגדה המערבית שהיו בני מזל וקיבלו אישורי כניסהלירושלים, בכדי להסיעם לחגוג ביפו או על שפת הים. לרוע המזל זמן ההמתנה במעבר קלנדיה ארך למעלה משעתיים. דיברנו עם נהג של מיניבוס שאמור להסיע קבוצת שחקני כדור יד לתחרות בתל-אביב. זה עתה נאמר לו שאחרי שכבר חיכה שעה וחצי יהיה עליו לחכות עוד כשעה לפני שחברי הקבוצה יצאו. הוא זעם על בזבוז הזמן.

אחרי שהתברר לנו שאם נצטרף לתור העוברים יהיה עלינו לחכות שעתיים לפני שנוכל לצאת, החלטנו לא להיכנס למחסום, הסתובבנו ונסענו.

הסתכלנו על הבניה החדשה בעטרות ועל הגינון לאורך הכבישים הרחבים. שלט בכניסה הודיע כי מי שאין בידו אישור כניסה בתוקף לא יוכל להיכנס לאזור התעשייה.