דרום הר חברון, חברון, סנסנה, תרקומיא, יום ג' 25.11.08, בוקר
אורחים : ויטק (עיתונאי פולני), ירמי ב', ( כתב נענע 10)
06:30 – 11:00
סנסנה – מיתר
כשאנחנו שם, 35 משאיות חול בצד הישראלי, 7 משאיות בצד הפלסטיני. הפועלים עוברים ללא עיכובים, אוטובוס אחד של משפחות לביקור אסירים כבר מחכה במקום מחכים לעוד 4 היום. נציג הצלב האדום מספר לנו שביום ראשון מוקדם בבוקר בגלל דחיפות של הפועלים, פועל אחד נפל שם והוזעק אמבולנס פלסטיני לפנותו לחברון. המעבר היה בסדר, רק שהפועלים רבו שם – לא לכל דבר אנחנו אחראים, הפועלים יכולים שם לא להידחף, וכולם באמת עוברים ללא בעיות, גם קבלן ישראלי אחד מגיע אומר שהמחסום הזה ממש בסדר – יש לזכור שזוהי נקודת גבול לכל דבר.
כביש 60
כל החסימות במקומן, כל הפילבוקסים מאוישים, אין כמעט תנועה ואין רכבים צבאיים. סמוע – פתוח, דורה אל פאוור – פתוח, צומת הכבשים – פתוח , שיוך חברון – ג'יפ צבאי. פלוגת מילואימנקים שומרת שם על רכבים של חברת החשמל שבונה עמודים חדשים.
כביש 35
המחסום ההומניטארי - אין מעוכבים, החיילים מתאמנים במטווח. מעבר הזית – פתוח. ניידת של משמר הגבול ליד התנחלות אדורה, מחכים להולכי הרגל המתנחלים שמגיעים לתגבורת ל"בית השלום" הרי הוא בית המריבה.
עידנא תרקומיא – הפילבוקס מאויש, אין מחסום.
תרקומיא
הרבה משאיות מעבירות סחורה מ"גב אל גב" – אנחנו לא מתעכבות.
חברון
חברון היא מקום רע, חברון היא מקום שמצעד האיוולת והטיפשות נצמדים אליך לגוף ונמצאים כל הזמן ואי אפשר לברוח מהרוע הזה. רוחות הרפאים של הבתים הנטושים מביטים אליך מכל פינה ואומרים – את אחראית, את שייכת לעם הזה שעושה את הרוע הזה לעם אחר. מקום שבו הסיסמא שלי – "צריך שהפלסטינים יראו ישראלים מסוג אחר" נשמעת נבובה וחלולה מול כל הרוע היהודי, האנושי, שנשאר שם אחרי שאני חוזרת הביתה.
היינו עם שני עיתונאים וידענו שכשנגיע לסביבות הישוב היהודי בחברון המתנחלים יתקפו אותנו או יראו לנו "צו שטח צבאי סגור" אז התחלנו את הסיור בגבעת החרסינה, גם שם יש החסימות וכביש האפרטהייד. ראינו את הפלסטינים שעוד נשארו שם , את חוסר היכולת לחיות חיים רגילים; אישה שמתלוננת שלקחו לה שטח – המתנחלים. נתנו את מספר הטלפון של "יש דין"; נערים שמספרים שהחיילים נכנסים אליהם הביתה כל פעם בלילה. סיפורי הכיבוש הרגילים (מצעד הרוע והאיוולת).
אחר כך הלכנו בציר המתפללים, מהפילבוקס שמתחת לקריית ארבע ועד מערת המכפלה. ושוב רואים את השכונה הנטושה , עוד אנחנו הולכים שם ושני מתנחלים לא מחברון הולכים שם גם – עליהם לא מפעילים את צו שטח צבאי סגור – הם נבלעים בנוף המקומי. א' הנהג ונעמה מחכים במגרש החנייה וכשאנחנו מגיעים אליהם מחכה שם ניידת משטרה חדשה שנותנת לנו אישור להסתובב היכן שאנחנו רוצות. אין מעוכבים במחסומי מערת המכפלה.
מחסום בית מרקחת - בשעה שאנחנו שם המחסום שומם רוב הילדים כבר בבית ספר. משם הלכנו לשכונת אברהם אבינו להראות לאורחים שלנו את בית משפחת שראבטי ואת השלט של שלהבת פאס. משם השתנה אופי המשמרת שלנו – אחד מהחיילים עיכב אותנו שם לבדוק האם יש לנו רשות להיכנס לשכונה. החייל, מתנחל בעצמן, הזעיק באותה הזדמנות את המתנחלים ובראשם את עופר אוחנה שמאותו רגע נצמד אלינו והתחיל את מסכת האלימות המילולית שלו – ממש קשה להסביר ולדבר בנוכחותו. אבל רק לראות אותו מספיק כדי לתת תמונה על אלימות המתנחלים.
מחסום תרפ"ט – אין מעוכבים. הצילייה מסתירה את החיילים.
מחסום תל רומיידה – בודקים אקראית ולא כל אחד ואחד. כשאנחנו חולפות שם מגיע אחרינו עופר וגם ניידת משטרה שמקפידה לשמור עלינו – ולבדוק האם אנחנו עושות פרובוקציה – האלימות של עופר מוצדקת כנראה בעיני השוטרים ולא מבקשים ממנו להתרחק מאיתנו. כנראה שזה במסגרת חופש הדיבור. אנחנו נעצרות מתחת לבית ספר קורדובה וליד השער של הקסבה, כדי לנסות לתת הסברים על מדיניות צה"ל במקום - מדיניות הפרדת האוכלוסיות. ואיך מהפרדת האוכלוסיות – האוכלוסייה הפלסטינית נאנקת תחת משטר הכיבוש ואילו האוכלוסייה היהודית פורעת חוק שוב ושוב. כל זה תחת מענה הלשון של עופר שמסית ומשמיץ ואומר דברים איומים (מצעד הרוע והאיוולת). שם עופר נפרד מאיתנו.
בית המריבה – במכולת של באסם נמצאים רק הילדים, בבית שמול המכולת מנופפת לי לשלום פלסטינית צעירה ויפה ואומרת לי לבוא אליה. בדיבור קצר היא אומרת שזה פשוט איום ונורא שם - על מורדות הגבעה אנחנו פוגשות את הצלמים הפלסטינים של הרשתות הזרות שמחכים לבואם של המתנחלים שצועדים ברגל מירושלים לתגבור המתנחלים בבית המריבה. למרגלות בית המריבה הועמד שולחן וכסא, ומתנחל לבוש אזרחית שמשקיף על הנעשה למטה. כשאנחנו באים הוא צועק אלי "עצרי אני קצין משמר הגבול"; אני מתעלמת והוא צועק אלי "אסור לך להיות פה תראי לי תעודת זהות" אני בשלי: "תראה לי תעודת קצין, תראה לי מכתב"; הוא לא מסתפק בצעקות ומנסה למנוע ממני להמשיך ללכת, אני מחליטה שהוא זבוב וממשיכה ללכת, הוא די מתעצבן אבל מניח אותי לנפשי.
ליד בית המריבה, ליד המחסום, הרבה מאוד אנשי משמר הגבול וגם אחד בעל דרגות גבוהות שאומרים לנו שאסור לנו להיות פה כי זה אזור H1, האזור הוא לא אזור H1 ואם לנו אסור להיות שם – הרי גם למתנחלים לא. ליד פתח בית השלום/בית המריבה התגודדות של כ-20 מתנחלים; על הגג ליד המצלמות של הצבא עוד מתנחלים. ניידת של TIFH ליד בית הקברות, המצבות של בית הקברות מחוללות עם סימני מגן דויד אדום, ועל קיר המסגד צבע לבן שחיילים צבעו על הגרפיטים שנכתבו שם. בין לבין פלסטינים מהלכים שם, שלוש אימהות עם ילדים קטנים וכמה זקנים, לא מעכבים אותם שם. אחרי שגמרנו לצלם ולראות הלכנו משם, לא לפני שאותו מתנחל מתחזה לשוטר "משמר הגבול" שולף מצלמה ואומר "אני אכניס אתכם ליו טיוב, אני אעשה ממך סרט, בוגדת שלא מתביישת לזרוק אנשים מהבית שלהם".
אחרי החוויה הזאת הספיק לנו - ויטק העיתונאי הפולני נשאר לחוות את חברון – אנחנו המשכנו הלאה.