ג'יוס, חבלה, מעבר אליהו, פלאמיה, יום ד' 4.4.12, אחה"צ
איילין היא סטודנטית מלונדון (יחסים ב"ל ומשפט ב"ל) שהגיעה לביקור ובקשה להתלוות לסיור במחסומים. נעניתי למייל שלה ואתמול (יום ד') יצאנו ל"סיבוב" שערים
חקלאיים.
10.45 ג'יוס (הכפר). אנו נפגשות עם נ. ונוסעות לביתו לפרוק את המטען הרב שנשלח עי בתי. הבקור מחייב כמובן ישיבה על כיבוד קל (שהוא הרבה יותר מכיבוד קל) והזדמנות לשבת על מרפסת עם נוף מדהים ולשוחח עם נ. הדובר גם אנגלית (וקצת אני מתרגמת). השיח של נ. מדגיש את הרצון בשלום ואת הייאוש המחלחל לנוכח ההתרחקות שלו. נ. מסביר את המשמעות של הניתוק מהאדמות לא רק כפגיעה כלכלית, אלא כפגיעה אנושה בכל המרקם המשפחתי שהמסורת שלו קשורה בפעילות משותפת של כל המשפחה על אדמותיה, מצב בלתי אפשרי במשטר ההיתרים הנוהג כיום. איילין מתחילה לקבל מושג על הכיבוש הנאור שלנו.....
12.10 שער ג'יוס. עם הגיענו יצאה משם עגלה עם סוס ובה שני קשישים החוזרים מהשטח לביתם. בכל זמן שהותנו לא עבר איש במחסום, אך זו היתה הזדמנות לשוחח מעט עם החיילים (בעיקר, עם מ.צ. אחד שאליו הצטרפו עוד שניים כשומעים שקטים).
12.55 שער פאלמיה. כשהגענו עבר בדיוק טרקטור עם מכשיר ריסוס. (איילין צפתה בפרוצדורה המחייבת: השארת הטרקטור, כניסה ל"בולם" – המבנה בו נערך הבידוק לאנשים - ואז חזרה לטרקטור להמשך הנסיעה). בהמשך הגיע מ. רכוב על אופניים ואחרי טקס הבידוק הוא עובר בשער ונעצר לידינו (בקש למסור שלום ליעל, אותה הוא מכיר). שוב חוזר הסיפור על הקושי להשיג היתרים למעבר אל האדמה שלו – 90 דונם – הנמצאת ממש מעבר לגדר. אמו הישישה בת 80 קבלה היתר לשנתיים וכן גם אשתו המטופלת בילדים קטנים. שתיהן לא ממש יכולות לצאת לעבודה בשטח. הוא עצמו לעומת זאת מקבל היתר ל-6 חדשים וצריך לחדש אותו כל פעם. אנו מוזמנות לקפה, אך חייבות להמשיך לחבלה.
13.35מעבר אליהו. שכחתי להוריד הדגל וזה מתכון לחשדנות. העובדה שנמצאת אתי אורחת מאנגליה, מסבכת עוד יותר את המצב. הדרכון שהיא נדרשת להראות מתחיל לעבור מיד ליד ("עוד שנייה" אומרת לי המאבטחת לסימני אי הסבלנות שלי לזמן הנסחב); איילין נדרשת להיכנס אישית לבידוק ואני חייבת להחנות המכונית בצד לבידוק יסודי שלה (כולל "מגירת הכפפות" שבתוך המכונית).
13.55 העיכוב במעבר אליהו גורם לכך שאנו מגיעות לחבלה כמעט לקראת סוף שעת הפתיחה. רואות את אוטובוס הילדים שכבר עבר והוא בדרכו הביתה. השערים כבר נעולים, אך החיילים פותחים אותם ומאפשרים לשלוש מכוניות הנמצאות משני צידי השער לעבור. באחת מהן נוהג ע. בעל המשתלה המכיר אותי ומזמין אותנו לקפה. זו הזדמנות נוספת לשמוע מי שמדבר מנהמת לבו על האנשים משני הצדדים הרוצים לחיות בשלום בעוד ההנהגות למעלה לא מסוגלות להביא אותו. ...
לאיילין זה היה בקור מאלף.