06:45-06:00

מחסום ריחן
הגענו למחסום בשעה מוקדמת מדי ליום חג.
מגרש החנייה העליון ריק לגמרי. ארבעה פועלים שעברו במהירות את המחסום מחכים לבעל הבית, אבל הוא מודיע להם בטלפון שהיום לא יבוא לקחתם והם חוזרים לגדה.
המחסום מאויש כרגיל, הכלבים במחסום הרכבים ממתינים גם הם לעבודה – אבל אין מכוניות בשעה זו.
מעט אנשים עוברים ממרחב התפר לגדה ורק מונית שהוזמנה מראש באה לאסוף אותם.
גם טנדרים עם סחורה לא הגיעו.
הנוכחות היחידה של "ימים כתיקונם" היא ואליד עם מרכולתו.

בית איבא

7:00 - עקב החג (איד אל פיטר) מעט מאד אנשים עוברים במחסום. למעשה כמעט ואין עוברים. חיילת וכלב בודקים אוטובוס ריק, ביסודיות, לעיני הנהג המתייסר. הכלב מקפץ מעל הכסאות ומרחרח את תקרת האוטובוס. הנוכחות שלנו שם לא נוחה לחיילים ומיד מגיע קצין ומבקש מאיתנו לזוז מהמקום. ויכוח, קורא למשטרה ואנחנו נשארות לצפות.

הכלבנית מנגבת את הכסאות. נהג האוטובוס מתעקש לברר איתם את נחיצות הבדיקה.

אנחנו עוזבות את המחסום אחרי זמן קצר מחוסר פעילות במקום.

בדרך, בכביש 57 עוצרות אותנו משפחות שהגיעו למסוק באדמותיהם ומספרים שהחיילים לא מאפשרים להם למסוק מאחר ואין להם אישור.

ההאמר שנמצא בסמוך אומר שקבלו הוראה לא לאפשר למסוק באזור הקרוב להתנחלויות. והימים המאושרים למסיק מתחילים ב-15.10.

טלפונים למוקד הומניטרי, לנעמי, לאשרמן, לזכריה, למת"ק לא הצליחו למנוע את הגזירה. החייל, יפה הבלורית והטוהר, עמד מול המשפחה, על האדמה שלה, טען שזו האדמה שלו ושיקחו את הדברים שלהם ויסתלקו משם. המשפחה הועמסה על הטרקטור וחזרה לביתה. כך חוסלה חגיגת היום הראשון של המסיק.

לטענת בעל השדה הוא קבל אישור ל-3 ימי מסיק באזור המגודר, הקרוב להתנחלות שבי שומרון. ולשדה הרחוק יותר, בו שהו היום לא קבל אישור בכלל.

אדם אחר, ממשפחה אחרת אמר שבנייר שהיה תלוי במסגד היה התאריך של היום.

כשעה חיכינו כולנו לקבלת איזו תשובה  ראויה מהמת"ק או כל הגורמים האחרים ולבסוף הם החליטו לחזור הביתה. היו איתם ילדים ותינוקות שסבלנותם פקעה.

בהמשך, לאורך כל הדרך, הסתובבו האמרים ומכוניות צבאיות בכל מיני צורות והפגינו נוכחות.

מחסום אייל

6:30 - מעט פועלים עוברים היום לעבודה מפאת החג. היום חל איד אל פיטר. אין לחץ ולא נשמעות תלונות.

   
בית איבא וסביבתה
סיכום
 המשמרת של היום היא תזכורת מטרידה לכך שאכזריותו של אדם כלפי אדם אחר מצויה בכל מקום, ולמה ש ארנדט כינתה "הבנאליות של הרוע". היום הוא היום האחרון של העיד אל פיטר, חג בן 3 ימים המציין את סופו של חודש הרמאדן, זמן של נסיעות לצורך ביקורי חברים ובני משפחה, זמן של חגיגות, של בגדים חדשים לכולם והחלפת מתנות לילדים. והכוחות הכובשים – מה הם יודעים על כל זה, ומה אכפת להם בכלל שזהו אחד משני החגים החשובים בלוח השנה המוסלמי? מתי, אם בכלל, הם למדו שכל בני האדם שווים וראויים לכבוד? מתי, אם בכלל, הם נתקלו בדעה קדומה ובצרות אופקים בחייהם שלהם (אם נשכח את ההיסטוריה הארוכה של עמם)? במקום כל זה, הכובש התענג  על הפרדה בין קרובי משפחה ומנע מהם חגיגת חג  משותפת. אם רק היו להתגלויות אלו "בכיה לאין סוף" (רוברט בארנס).        

  14:10 – 14:45 בדרך מקלקיליה לבית איבא   
 מעט לפני הכפר פונדוק, ג'יפ משטרה כחולה והאמר בצד הדרך ובתוכו צלף, באקדח שלוף אל מטע הזיתים בצידה הצפוני של הדרך. חלק מהאיסור על מסיק הזיתים, פרט לימים שאושרו בידי הכובש (עליהם נשמע בהמשך)? 

מעט לפני קדומים, בצידה הדרומי של הדרך, שלטים גדולים, בעברית, הוצמדו לעצים. לא קראנו את המילים (תוך כדי נסיעה) אבל קבוצה של בני נוער מתנחלים, בניהם נערות, עושה את דרכה בנחישות במורד הגבעה. ואמנם, מעט אחרי שהכביש מתעקל, ראינו בית פלסטינאי "נטוש", עכשיו משולט בכחול ולידו מה שנראה כמו אוהל. השתלטות של נוער הגבעות?    

14:30 צומת ג'ית

הצבא הגיע ממש עכשיו ועומד להקים כאן מחסום. אביזרי המחסום הנייד מונחים במקומם בידי חייל משני עברי הצומת. היכן הם יגרמו את הבעיות הקשות ביותר? קראו בהמשך, על מה שיתרחש כאן בעוד שעה...  

14:45 בית איבא

המחסום החדש ורב המסלולים כבר מוגדר היטב (לא עובדים היום), המחצבה מגודרת, האבק כמו תמיד, למרות שהיום יום אחרון של העיד אל פיטר לא מתבצעת במחצבה עבודה. גם הנגריה של האחים חבש. שלא כרגיל, המחסום לא עמוס בהולכי רגל, אלא במשפחות, כולם לבושים היטב הגברים בדר"כ בלבן או בצבעי פסטל, רובם עם עניבות, הנשים בגלימות חגיגיות, הנשים הצעירות באטיר צבעוניות (מטפחות הראש), גם הילדים לבושים בגדי חג, חלקם במגפי בוקרים בצבעי כסף או זהב! חלק מהאנשים אינם לבושים בגדי חג ואינם בדרכם לביקור משפחה: ממכונית נמנע מעבר במחסום בידי הכח הכובש והנהג נאלץ לעשות פניית פרסה ולחזור לשכם. אין הקלות רק בגלל שזהו חג!

 באיזור העיכוב גבר צעיר לבוש היטב מסמן לנו שהוא מעוכב כבר 3 שעות. המפקד, א', מאשר עיכוב של שעתיים וחצי והוא לא יודע את סיבת העיכוב "זה קרה במשמרת שלפני... לי אמרו רק להשגיח עליו". אנחנו מנחשות, בקול רם, שהוא נבדק. "נבדק?" אומר א' בחוסר אמון, "בשביל מה?". אנחנו מתעקשות, טוענות שהצעיר בעונש וא' שוב לא מאמין "ודאי שלא. אבל אני אחזיק אותו עד 15:00". הבנאליות של הרוע מתחילה בדרכים דומות... 

אחד החיילים צווח על הולכי הרגל, דוחף את ידיו לתיקיהם, לשקיות עמוסות במתנות, וצועק גם עלינו: "אתן לא פוחדות מפצצות במחסום?" ומפני שאנחנו שואלות את החיילים שאלות, יש לו הזכות לשאול אותנו. המפקד מרגיע את יחסו של החייל כלפינו, אבל הוא ממשיך לצעוק על הפלסטינאים שיוצאים מהקרוסלות.

 15:00 המפקד מדבר בטלפון, אנחנו שומעות אותו שואל "אם יש אישור לשחרר" את המעוכב. יש אישור, והמעוכב עושה את דרכו, באיחור, אל העיר.  

15:30 ביום אחרון זה של החג התנועה איננה רבה בשני הכיוונים אבל אנחנו שומעות על המתנה של שעתיים או שלוש בשני הימים הקודמים של החג. גם היום, התור איטי מאוד. ברכה חמה אל ומהקצב המקומי בעירנו, יפו, שנמצא כאן עם חמשת ילדיו היפים, אשתו ועם מתנה ענקית (דומה שיש שם גלשן, לו לא יהיה שימוש רב בשכם). כמובן, החייל מתעקש להציץ, קורע את נייר האריזה הצבעוני. מבט אחרון על העוברים ושבים, מצבם רוחם טוב למרות האופן המופרע בו הם מטופלים: שני נערים עם מסכות קרטון על פניהם. "הלואיין!" הם קוראים אלינו בעליזות, והם ואימותיהם מתעקשים שנצלם אותם.    

מסיק זיתים ודיר שאראף

לפני יומיים "בניין העירייה" של דיר שאראף אישר צו, של הכובש, לפיו מסיק בצידו הדרומי של כביש 60, מתחת להתנחלות שבי שומרון יכול להתבצע רק ב 16, ב 17 וב 18 לאוקטובר. תהינו (לא עמוקות) מאיפה הגיע צו כזה, שהרי זה כביש "הבטחון" החדש של ההתנחלות שהביא לעקירתם של מאות מעצי הזית של דיר שאראף, שעכשיו מוקפים גדר והגישה אליהם קשה.  

16:00 צומת ג'ית

25 רכבים על הכביש העולה לצומת על כביש 55. 4 חיילים מאיישים את המחסום רק בחלק זה של הצומת, כך שיש כאן בלאגן: אוטובוסים הבאים מכיוון קלקיליה, רכבים הבאים מצידה הדרומי של שכם מתערבבים זה בזה, ורכבי מתנחלים נדחפים גם כן. אחד החיילים מחמיר את המצב בכך שהוא אגרסיבי ועוין באופן בלתי רגיל. ראינו אותו מכה נהג מונית שנאמר לו לא רק לפתוח את תא המטען אלא גם לחשוף את בטנו התחתונה. כשהחייל הכה את נהג המונית, הוא זרק את השטיח המכסה את הגלגל הרזרבי לתוך המונית, ובנתיים צעק לעברנו, בזמן שהיינו עדות לאירוע הזה, שאנחנו מעכבות את התנועה! הפלסטינאים סבלניים, גם איתנו אבל נהג מונית אחר התלונן בקול רם "ככה חוגגים חג?" בהחלט...  

 מסלול המשמרת: א-ראם, קלנדיה

15:20: מחסום א-ראם
לא ראינו פעילות במחסום כאשר עברנו בדרך לקלנדיה. השער הגדול בחומה היה פתוח אז המשכנו בכביש הראשי. כמעט כל החנויות היו סגורות לרגל החג.

15:30: קלנדיה
התנועה הייתה דלה יחסית. בכניסה למחסום עצר אותנו תושב מחנה הפליטים קלנדיה וביקש שנפנה לשלטונות שיפתחו את חדרי השירותים שזה עתה שופצו בכניסה הצפונית. הוא אמר שנכמרו רחמיו על המון המסכנים שהגיעו בימי הרמדאן ממרחקים למחסום ולא מצאו מקום לעשות את צרכיהם. למה, הוא שאל, מתעללים השלטונות בפלסטינים?

במחסום פעלו שני שרוולים, שרוול מס' 2 התנהל בעצלתיים, כאשר שני החיילים מאחורי הזכוכית עשו הפסקות ארוכות בין כל קבוצה של 3 פלסטינים שבדקו והכריזו בינתיים שמסלול 3 פתוח. גם המת"ק היה פתוח ותמר וליזי אמנם נכנסו לסככת ההמתנה. להלן הדוח שלהן:
ברחבת ההמתנה של המת"ק היו כ-20 איש. חלקם המתינו מאז שעות הבוקר. פנו אלינו בבקשה לעזרה מספר אנשים ושוב נוכחנו לראות עד כמה נחוצה נוכחותנו ברחבת המת"ק. הבעיות היו שונות: מנועי שב"כ, מנועי משטרה, ליווי חולים, ביקור חולים, בעיות תעבורה... הזמן שהפלסטינים נאלצים להקדיש על מנת להשיג (אם בכלל) את האישורים המיוחלים, בהחלט גוזל חלק נכבד מהחיים שכבר נותרו...

16:00 מחסום הרכבים בקלנדיה:
נוסף לחיילים ועובדי המודיעין האזרחי, הסתובבו הרבה שוטרים כחולים במחסום. חייל אחד סיפר שהם מלווים איש שאמור לתקן כמה דברים. ראינו הרבה מאד מכוניות עם משפחות שלמות, הורים עם ילדיהם הקטנים חגורים מאחור, נוסעים לבקר את משפחותיהם מעבר "לגבול". חייל אחד נרגש בא לספר שראה ילד בן שנתיים מחזיק רובה צעצוע. לא הבנתי ממה הוא מתרגש וספרתי לו שגם נכדי בגיל הזה הסתובבו להם עם רובים ואקדחים שלופים. נכון הוא אמר גם ילדים יהודים משחקים עם רובי צעצוע ונרגע, ואז הבנתי שהחייל לא רואה את הפלסטינים כבני אדם כמונו, שילדיהם כמו ילדינו משחקים את אותם המשחקים. כמה עצוב!

בדרך כלל התנועה זרמה אולם לקראת 16:40 פתאום נעצר הכול והתנועה התחדשה רק אחרי כ-10 דקות. סיפרו לנו שזה עתה עשו תרגיל פיגוע בזמן שתנועת הנוסעים לחג נעצרה והפקק גדל. מהכיכר הדרומית של קלנדיה יכולנו לראות שמחסום א-ראם החדש חזר למקומו מלפני שבועיים, מערבה לכיכר בדרך לכביש 443. לא היה שם תור של מכוניות.

17:00: מחסום ביר נבאלא
היה תור של 25 מכוניות. תזמנו את המעבר ב-15 דקות. במשך כל שהותנו במחסום לא התקצר התור. החיילים סיפרו שאין בידול.

17:44: נהג טרנזיט, בן 50, נעלב כשאחד החיילים כינה אותו "חמור" והוא צעק על החיילים. כתוצאה מכך הועמד רכבו בצד וכל נוסעיו (חוץ מאשה צעירה אחת) הורדו לעמוד בקור או ללכת ברגל לקטנה, מחוז חפצם. תעודת הזהות של הנהג נלקחה למשמרת אצל מפקד היחידה במחסום והנהג עבר סדרת חינוך של כבוד לחיילים. החייל המעליב טען שהנהג לא שמע להוראותיו ולא מסר את תעודתו כנדרש. התעודות הוחזרו והנהג שוחרר לבסוף בשעה 18:15, לאחר אין ספור טלפונים למוקד, והוא המשיך לדרכו ואסף את נוסעיו שהמתינו לו בנאמנות בחשיכה. גם אנו המשכנו לדרכנו. ספרנו 38 מכוניות בתור למעבר. חג שמח!

לא היו תורים מיוחדים לא במחסום ליל ולא בחיזמה.

חוזרים לשגרה... מתק עציון-  כארבעים אנשים יושבים בסדר מופתי באולם ההמתנה- אין התגודדות ליד הקרוסלות, וכשמספר אנשים נעמדים ליד הקרוסלות הם ננזפים ע"י האנשים שיושבים בסדר הזה... אין מספרים- יש רשימה שנכתבה ע"י אחד הפלסטינים, האנשים יושבים על פי סדר השמות, וכל פעם שנכנסת קבוצה הם זזים מקום – מישהו החליט ללמד את מבקשי המגנטיים "כסאות מוסיקלים".

כשהגענו היו כ-3 אנשים שחיכו לאישורים ולא הכניסו אותם. זה לקח בערך רבע שעה עד שהם הוכנסו.סיפרו לנו על 130 פלסטינים שחיכו למגנטיים היום. הם הוכנסו בקבוצות של 4 כאשר באזור החלונות היו כל הזמן שמונה עד שנים עשר אנשים.
הבירוקרטיה מסתדרת בסדר מופתי, ואיש כנסיה המבקש אישור זקוק להתערבות הארכיבישוף מקנטברי (זה שממליך מלכים באנגליה) כדי לקבל מבוקשו.
עברנו לצד היציאה, בזמן שהיינו בערך מחצית היוצאים היו מנועי שב"כ. ניסיתי לדבר עם עוזר סגן שר הביטחון בנושא, והתוצאה הייתה שקודם יבדוק אם הוא הכתובת ואז או שיתן כתובת אחרת או שיטפל.
שני מקרים של איחוד משפחות  שלא הצלחתי לעזור בקבלת אישור. ועוד כמה אחרים שקבלו את מספר הטלפון שלי להמשך נסיון עזרה...

ב-16:30 כבר לא היו אנשים.

מעבר רחל: לא יכולנו להגיע.

בית איבא

7:00 – עקב החג (איד אל פיטר) מעט מאד אנשים עוברים במחסום. למעשה כמעט ואין עוברים. חיילת וכלב בודקים אוטובוס ריק, ביסודיות, לעיני הנהג המתייסר. הכלב מקפץ מעל הכסאות ומרחרח את תקרת האוטובוס. הנוכחות שלנו שם לא נוחה לחיילים ומיד מגיע קצין ומבקש מאיתנו לזוז מהמקום. ויכוח, קורא למשטרה ואנחנו נשארות לצפות.הכלבנית מנגבת את הכסאות. נהג האוטובוס מתעקש לברר איתם את נחיצות הבדיקה.אנחנו עוזבות את המחסום אחרי זמן קצר מחוסר פעילות במקום.

בדרך, בכביש 57 עוצרות אותנו משפחות שהגיעו למסוק באדמותיהם ומספרים שהחיילים לא מאפשרים להם למסוק מאחר ואין להם אישור.ההאמר שנמצא בסמוך אומר שקבלו הוראה לא לאפשר למסוק באזור הקרוב להתנחלויות. והימים המאושרים למסיק מתחילים ב-15.10. טלפונים למוקד הומניטרי, לנעמי, לאשרמן, לזכריה, למת"ק לא הצליחו למנוע את הגזירה. החייל, יפה הבלורית והטוהר, עמד מול המשפחה, על האדמה שלה, טען שזו האדמה שלו ושיקחו את הדברים שלהם ויסתלקו משם. המשפחה הועמסה על הטרקטור וחזרה לביתה. כך חוסלה חגיגת היום הראשון של המסיק.לטענת בעל השדה הוא קבל אישור ל-3 ימי מסיק באזור המגודר, הקרוב להתנחלות שבי שומרון. ולשדה הרחוק יותר, בו שהו היום לא קבל אישור בכלל.אדם אחר, ממשפחה אחרת אמר שבנייר שהיה תלוי במסגד היה התאריך של היום.כשעה חיכינו כולנו לקבלת איזו תשובה  ראויה מהמת"ק או כל הגורמים האחרים ולבסוף הם החליטו לחזור הביתה. היו איתם ילדים ותינוקות שסבלנותם פקעה.בהמשך, לאורך כל הדרך, הסתובבו האמרים ומכוניות צבאיות בכל מיני צורות והפגינו נוכחות. 

יריב אופנהיימר משפר את המחסומים 

מחסום חמרה
עיד אל פיטר -  החג שכל עיקרו הוא ביקורים אצל המשפחה.  בשמונה בבוקר עמדו קבוצות קטנות , בהן הרבה נשים והמון  ילדים - שכבר עברו את הקרוסלות במחסום חמרה וחיכו. מתברר שהיום, לכבוד החג,  אין צורך באישורים – כולם יכולים לעבור אבל המכוניות חייבות באישור. כך נוצר המצב שכל כלי הרכב מגיעים למחסום כשהם מלאים נוסעים. במחסום פולט הרכב את נוסעיו העוברים במהירות דרך הקרוסלות ומחכים בעבר השני בעוד המכוניות מחכות בתור (לא ארוך) לבדיקת האישורים. מיותר לציין אבל בכל זאת – כל העוברים במחסום עברו מישוב פלסטיני אחד למשנהו – בדרך כלל מהכפרים באזור שכם לג'יפטליק או ליריחו. התחיל להיות חם אבל עדיין רוב העוברים חייכו וציינו שהיום "בסדר". נסענו לתיאסיר.

מחסום תיאסיר
בתיאסיר אותו הנוהל. אנשים עוברים בלי אישורים וכמעט ללא בדיקה. מכוניות חייבות באישורי מעבר. אין תלונות, אין התעללויות, כמעט חשבנו שחבל על הזמן וחזרנו דרך חמרה. שם ירדנו "רק לראות מה העניינים" והיו עניינים. גבר מוקף להקת ילדים התווכח ארוכות עם קבוצת חיילים. הסביר, ניסה ושוב ניסה. הוא נוסע לג'יפטליק לבקר שלוש מאחיותיו. יחד אתו נסעו שניים מגיסיו ושבעה  ילדים בגילים שלוש עד עשר. היות והאחיות גרות במרחק רב זו מזו הוא לקח מונית מהכפר שלו שתסיע אותו ואת שני הגיסים ושבעת הילדים מאחות אחת לשניה,  וגם תחזיר אותם הביתה בסוף היום אבל למונית הזו לא היה אישור. החיילים – מה זה נחמדים – היו מאד אמפתיים. הצטערו בצערו, צקצקו בלשונם, הביאו מים קרים לילדים, קראו להם בשמותיהם (טארק מותק) אבל בשום אופן לא יכלו לתת למונית הבלתי מאושרת לעבור. ושם, עם החיילים, עמד מישהו נורא מוכר, בקסדה וזיפים ונשקו עליו, ועם אותו הפרצוף של "אוי, כמה חבל!" ומי זה היה אם לא יריב אופנהיימר מנכ"ל שלום עכשיו שגם הוא, על קסדתו, זיפיו, מדיו ונשקו, נורא הצטער.

החיילים הציעו לקבוצה הקטנה לקחת מונית אחרת ואף התנדבו לעצור בשבילם מונית ריקה אבל דא עקא – לא היו מוניות ריקות. לכל מונית שעברה במחסום חיכו כבר הנוסעים שיצאו אתה ושילמו לנהג על כל הנסיעה. המון רצון טוב היה שם  (אפשר לתאר כמה ישמח נהג מונית שחיילים במחסום יעצרו אותו ויורו לו את מי לקחת לרכבו ולאן) אבל נכונות לשיקול דעת והחלטה עצמאית – זה לא, כי באמת "אין מה לעשות". דברינו כי מדובר באנשים העוברים בתוך שטח פלסטיני מכפר פלסטיני אחד למשנהו, כי חג היום, כי הילדים קטנים, שחם נורא  – כל אלה נפלו על אזני חיילים המצייתים לפקודות "ולא אנחנו החלטנו על מיקום המחסום".

בינתיים השמענו ליריב אופנהיימר מקצת מדעתנו עליו ועל מעשיו והוא, כמה מפתיע, מיהר ללעוס באזנינו את הטיעון המקורי: יותר טוב לסרב? עדיף שאני אהיה פה ואשפר את המצב במחסום. המשך השיחה הקצרה הזו אינו מקובל על כל חברותינו ולכן נעצור פה. מעניין מה היו הפלסטינים חושבים על כל זה. שלום עכשיו עאלק. ממש שיפר את המצב.

התקשרנו למוקד ההומניטרי, למת"ק יריחו וללא הועיל. המונית ללא אישור לא יכלה לעבור והקבוצה הקטנה עם הילדים ניסתה לצאת ברגל מאזור המחסום בתקווה לתפוס איזה רכב או כלי רכב אחדים. להם, אם יגיעו ואם לאו – כבר לא יהיה יום חג.      

07:30 שער שקד שקט, שומם. מוקדם מדי בשביל בוקר של חג.החלטנו שנשוב בשעה מאוחרת יותר (לא הגענו).

07:45 ריחן
במגרש החניה העליון מכונית אחת. מחכה לנוסעים.חדר שירותים אחד פתוח. לא נקי (מלוכלך!) אולי טרם הגיע אליו האיש המנקה. אולי חג, אז עובדי החצר שוחררו. הם לא, כי מאוחר יותר נראה העובד עם עגלת המזוודות ועליה מיכל המים.

עלינו בשרוול. יצאו אנשים בודדים "חיילים נחמדים היום". עם חלוף הזמן יותר ויותר אנשים ומשפחות לבושות חג מגיעים. עוברים במהירות עם החבילות.

בדרך אל החניון הפלסטיני נקרה על דרכנו מישהו בתלבושת של אחראי. "אסור לכם לעבור את השער הצהוב, אם תעברו לא ארשה לחזור". הוא "ראש משמרת מאבטחים" ומוכן להזדהות בשמו רק אם נהיה צבא או מנהל שלו. הבטיח שיברר אם אכן מותר לנו לעבור את השער הצהוב. משלא עשה כן, שלפנו את רשימת השמות שנטע ואנה השיגו עבורנו. לפי ההנחיות, ביקשנו שיקרא לרביע. לא זז. אז שאלנו מי מארבעת השמות נמצא היום. מסתבר ששרון. ביקשנו שיקרא לשרון. "הוא יבוא רק אם ירצה לדבר אתכם". בינתים מישהו פנה אליו בקשר, וכך הכרנו את דימה. שרון תרץ, שדימה לא מקומי, הוא "רק מתגבר, כי חסרים אנשים". עברנו. וואליד הכין קפה, נפגשנו עם הנהגים. לא כל מכרנו היו שם. הרבה מכוניות שמחכות  למשפחות היוצאות אליהן. ורבים שעוברים לברטעה. ביציאה, פגשנו קבוצת אנשים מ ערה, הם רוצים לעבור לבקר משפחה ביעבד, ולא מאפשרים להם. ככה זה במקומותינו.  חג שמח 09:00 עזבנו.