06:10 מחסום עאנין
מעט אנשים. חיילים, שהבחינו בנו, מזיזים את ההאמר כדי להסתיר את... את מה? אבל בסמוך יש חורשה מלאה גרוטאות ומשם אפשר לצפות על המחסום.
איש זקן עם חמור נבדק במשך 5 דקות. חייל בודק תסריח-אישור של איש אחר, הופך אותו לכול הכיוונים האפשריים, 3דקות, עובר. אשה ונער כבן 12 - היא עוברת. הנער מוחזר. עובר איש על טרקטור, 5 דקות. עוד נער מוחזר.
 06:35 החיילים נועלים את השערים. כמספר אנשים, שנמצאים בין הגדרות בתוך המחסום מגורשים לכיוון עאנין. החיילים אומרים שהם באו מאוחר וטוענים שהם בכלל לא הולכים לעיבוד באעדמותיהם אלא לאום אל פאחם. אנחנו חסרות אונים.

יש סוף טוב. אחד המגורשים צועק לנו את מספר הטלפון שלו. מסרנו את המספר לרמת''ק סאלם סא"ל עאדל והוא טיפל במעבר המגורשים.

07:20 מחסום ריחן-ברטעה
4 טנדרים עמוסים בירקות ממתינים לבידוק.
אנשים שבאים עוברים מייד.

אנחנו פוגשות קבוצה של תשעה נערים, שנראים מבולבלים ועייפים. הם נתפסו בלילה בישראל, בכפר מנדא, הנערים מכפר ליד חברון. אחד מספר שהטלפון שלו, שעלה 1000 שקל, נעלם וגם כרטיס חיוג בסך 60 שקל ו 100 ש''ח במזומן שהיו בארנקו נעלמו. סיפרו שעוד חמישה נערים עצורים במשטרת משגב ואחד משוחרר בערבות. התשעה מחכים לחבריהם. אח''כ ביררנו טלפונית שהחמישה שוחררו ב 12:00 בצהרים. בשיחה טלפונית יותר מאוחר התברר שהכסף הוחזר, לא הצלחנו לוודא מה עם הטלפון. 

אנחנו פוגשות בחור צעיר שעובד במרחב התפר. כדי לבקר את משפחתו שגרה מעבר לגדר הוא נוסע דרך חצי ישראל. הנסיעה עולה לו 300 שקל ונמשכת יום שלם.

אנחנו פוגשות במחסום גם שני ילדים שהם, כנראה, קבצנים. אחד, כבן 10, מוציא סיגריה למרות הרמדאן.לנו הם נראים ילדים ללא עתיד וגם בלי אפשרות בחירה.

08:30 מחסום שקד-טורההתלמידים כבר עברו. ראינו את אחד המורים. חייל אמר לנו שבמשך הבוקר עברו כ 150 איש.

08:45 אנחנו עוזבות את המחסום עצובות. 

08:20 שבות עמי
נראה נטוש 
כפר ג'ית 
האמר חונה בצד הכביש, החילים אינם ניראים. ילדים קטנים עוברים לידו ללא הפרעה.  
08:30 צומת ג'ית
שני האמרים עוצרים אוטובוס עם נוסעים הנוסע לכיוון צומת תפוח. הנוסעים נשארים במכונית והחילים בודקים תעודות. זמן קצר אחרי שהגענו התעודות מוחזרות והאוטובוס יוצא לדרכו. 
08:40 מחסום החביות
מעבר חופשי, אין מה לציין. 
משמרת כביכול שקטה אך אין ספק מי הריבון כאן. ירצו - יסגרו כפר,ירצו – יעכבו אוטובוס,יעמדו בכיכר העיר בצורה מאימת. האיום כל הזמן קיים.

מת"ק עציון, 15:30: כלי רכב מועטים במגרש החניה ואולם ההמתנה ריק. החיל מעבר לקרוסלות מקבל את פנינו בחמימות ומודיע שגם בפנים יש אנשים מעטים בלבד אבל במשך היום טופלו כ-100 איש

מחסום בית לחם, 16:15: ריק גם הוא. שלוש עמדות פתוחות אבל מעט מאד אנשים מגיעים כדי לעבור.  

ראס אטייה 14:45

שני חיילים מאיישים את השער בגדר המקיפה את הכפר. תמונה שוממת, ריקה כמעט מאדם. תנועה בשעה זו כמעט שאין. מגיעה משאית, ממתינה לאות מהחייל להתקרב, ממש לידינו, הנהג ואנחנו מברכים לשלום אהדדי.

זה כבר מספיק להצית את עצביו של החייל שמסמן לנהג בתוקפנות נו כבר תתקדם, ואחרי ששולחים את הנהג להיבדק בתוך התא, הוא ניגש אלינו ומסביר שאנחנו יכולות לעמוד פה אבל שלא נפריע. איך אנחנו מפריעות?

בזה שאנחנו מדברות עם הנהג ומעכבות את ההתקדמות שלו אל הביקורת.

לא דיברנו. אמרנו שלום, הוא ענה שלום. -כן, אבל הוא הביט אליכן...

בדרך, ליד קדומים, שריפה בפאתי הכביש.  עוד בדרך, הכפר עזון סגור כעת במחסום עפר לרוחב כביש הכניסה, ג'יפ צבאי חונה ליד.
צומת ג'ית 15:20

בצומת לכיוון תפוח נראית ניידת משטרה אזרחית וכן רכב צבאי, אבל לא עומס תנועה.

אנחנו פונות דווקא לכיוון מחסום החביות, שם ישבו חיילים בניחותא ולא התייחסו לרכב הנכנס והיוצא.

מחסום ענבתא 15:40

כלי רכב יוצאים ונכנסים באין מפריע, לא הארכנו צפות.

מחסום (מעבר הפועלים) ירתאח 16:00

תור עצום ודחוק מחוץ לקרוסלה החיצונית, בפנים רק חלון בידוק אחד פעיל.  כל כמה דקות הקרוסלה נתקעת נסגרת. צפיפות אדירה ומתח באוויר, אחרי דקות ארוכות של המתנה מתוחה כשבתור נדחקים מאות פועלים, פתאום נפתח השער ועוד שני חלונות בידוק מופעלים. אומר לנו אחד הפועלים בעברית צחה: "ככה זה יום יום. מזיינים (סליחה!) אותנו בוקר וערב".

מחסום אייל (מעבר הפועלים) אייל 16:50

גם כאן אחרי מעבר זריז של עובדים אנחנו עדות להצטברות של תור דחוס מאוד מחוץ לקרוסלה החיצונית.

אז מגיעה לאוזנינו מהכריזה פנינת ההומור הבאה: "כל הבודקים לצאת מהמים!"

הביתה בבושה. שנה טובה.

הגענו בשעה 4.00 למחסום אירתאח
הכל חשוך מלבד הפרוז'קטורים שמאירים את הקרוסלות
הפועלים קיבלו את פנינו בשימחה
הפועלות שמחו כשאמרנו להן שהבאנו קרם ידיים
העברנו את הקרם באמצעות הילדים שמוכרים קפה
מהרמקול היו קריאות של השומרים שאומרות " אסור לנשות מחסום ווטש" לעבור את סליל הגדר שמונח על האדמה, דבר המקשה עלינו להתקרב לילדים
4.27 הקרוסלות ניפתחו
מכפר פרעון המואזין התחיל להשמיע תפילות ברמקול
עד השעה 04.40 עברו במהירות כ1000 פועלים הקרוסלות פתוחות כל הזמן
04.45 הקרוסלות ניסגרות
2 פועלים חזרו בגלל טביעות ידיים
עכשיו הם נאלצים לחכות עד 9.00 בבוקר במקרה הטוב כאשר יפתחו את משרדי ה-dco ולהסדיר עניין
4.55 סגרו את הקרוסלות בערך עוד 200 פועלים ממתינים
5.10התחיל מבול של גשם
הפועלים זועקים שיפתחו את הקרוסלות ולא ייתנו להם לעמוד בגשם
עוד 5 פועלים חזרו בגלל טביעות ידיים, עד לשעה זו הוחזרו 14 פועלים
6.10 נכנסו עוד כ1500 פועלים
6.30 התור של הפועלים הסתיים

כ 4.000 פועלים עברו הבוקר

תקציר:
נראה שכל הבקעה הוסבה לשטח אש של הצבא.
הנוף היבש הולך יד ביד עם הדלות של הבדואים והפלסטינים, מלבד המשבצות הירוקות להפליא של שטחי המתנחלים היהודים.

11:00 מעלה אפרים - אין תנועה.

11:15 מחסום חמרה – כמעט ואין כל תנועה במחסום. מכיוון הגדה מזרחה יש "תור" של 2 עד 4 מכוניות ממתינות. אותו הדבר מכיוון הבקעה מערבה . למרות התנועה הדלילה החיילים נראים רדומים: הם מניחים לנהגים להיצלות בתוך מכוניותיהם למשך דקות ארוכות. אפילו חמש דקות בחום הזה הן בלתי נסבלות.
אחד הנהגים העז לצפור בהיסוס ובקצרה, ככל הנראה מתוך רצון להעיר מישהו.
אסור לנו לשכוח שהחיילים שלנו עושים טובה לפלסטינים כשהם מניחים להם לעבור במחסום.
הנוהג הרגיל: נוסעים שבאים מכיוון הגדה אל הבקעה יורדים מהמכוניות לבדיקה אישית וחציית המחסום ברגל, כ 300 מ', ושם הם נאספים מחדש לרכבים.

פגשנו את פתחי, הנציג של "שירותי הרווחה" הפלסטינים בבקעת הירדן והעברנו הרבה חבילות בגדים ל "רכב 4 X 4" שלו.
שקלנו להצטרף אליו בביקורו במאהל הבדואי הסמוך אך ירדנו מזה מכיוון שהמכונית שלנו לא תחזיק מעמד בדרכי העפר.

לאורך כל נסיעתנו בכביש  578 (23 ק"מ), ראינו תמרורי בטון מזהמים את הבקעה ועליהם כתובת באנגלית, ערבית ועברית:

אם זה לא היה כה עצוב זה היה יכול להיות מצחיק: העמודים האלה תקועים במיוחד בתחילת השבילים המוליכים לכל מאהלי הבדואים, מלבד אחד*, שתושביו, לפי שלט שקבוע במקום, נתמכים על ידי ארגון בינלאומי. 
בשיחה שניהלנו עם שתי נשים בדואיות ועם הבעל של שתיהן הבנו כי:
"...אכן כל שבוע מגיעה קבוצת חיילים לשלושה ימים בערך לאימוני ירי. התושבים חייבים לעזוב והם אורזים את האהלים שלהם וחוזרים אחרי שהחיילים עוזבים...
לאחרונה נגנב מהם סוס בידי מתנחלים מחמדה. המשטרה הישראלית אמרה להם להתלונן ברשות הפלסטינית. ולבסוף הם ביקשו עזרה מהצלב האדום (!?). לפני מספר חודשים נגנב מהם סוס והוא הוחזר בידי חיילים מגדוד כפיר המוצבים באותו אזור...
יש להם בית בעוג'ה (ליד יריחו) שם מתגוררת האשה השלישית עם ילדיה שלומדים בבית הספר שם...
מוצאם מעטיר (ליד באר שבע) משם גורשו ב 1948..." 

13:00 מחסום תיאסיר
(*בדרך לכאן ראינו את העמודים הללו)
לא נתקלנו בבעיות כלשהן. כמעט שלא היתה תנועה, כדברי האמרה: "רק כלבים שוטים ואנגלים יוצאים החוצה בשמש צהריים קופחת".
בדרכנו חזרה עצרנו בחמאם אל מליח לדרוש בשלומם של הבדואים המתגוררים במקום. התקבלנו בחום והוזמנו לטפס לקומה העליונה, שם ישבנו על המזרונים וניהלנו שיחה ידידותית בחדר אירוח חשוף וריק.

 14:00 בתקווה למצוא משהו לשתות ולאכול נסענו צפונה לעבר מחולה, אך הירקן היחידי שם סגור עד ארבע.  ניסינו את מזלנו 10 ק"מ דרומה על כביש 90, במקום שבו עצרנו פעם לרענון, אך תחנת הדלק, המסעדה והמלון היו נטושים.
במשכיות רצינו לאמת את הידיעות שהמתנחלים מניחים תשתיות לבתים חדשים. לדעתנו ראינו מספר בתים טרומים אך למרות שהשער היה פתוח בשבילנו לא חשנו רצויות באמת והחלטנו לא להמשיך במחקר שלנו.
לאורך הדרך המובילה להתנחלות נמתחת שורה ארוכה של שתילי עצים שאך זה נשתלו, וזה בוודאי לא סימן להקפאת ההתנחלות. 

15:00  שער גוכיה מול השדות הירוקים והפורחים של התנחלות רועי
המתנו לראות אם פותחים לבדואים את שער הברזל. על הכביש הראשי המתין רכב צבאי באורות מהבהבים. לא היו בדואים ליד השער והחיילים בתוך רכבם ואנו בתוך רכבנו הבטנו אלה באלה.
עזבנו ב 15:20, לא היה צורך לפתוח את השער.

מחסום שקד 15:30
תושב דהר אל מאלכ שחזר עם מתנות לחג מג'נין המתין במחסום מעל לשעה כדי לקבל אישור ממת"ק סאלם להעביר  כמה
חבילות מתנות לחג. יש לו רכב פרטי אבל הוא אינו יכול לעבור עם מכוניתו  על כן עליו להיעזר במונית כדי להביא את הקניות מג'נין שם יותר זול אך הדרך לשם עולה 15 שקל לכל כיוון.

מחסום ריחן 16.00בטרמינל שני אשנבים פתוחים והתנועה זורמת, אבל כשהחלו להגיע יותר אנשים  נסגר אשנב אחד משום  מה. החלו לעכב מספר אנשים עם קופסאות ותרמילים. כששאלנו מעוכב אחד כמה זמן מחכים עד שהעניינים מתבררים הוא טען כי זה תלוי,

לפעמים  זמן קצר ולפעמים כמה שעות.

16.30 הצטברות גדולה של אנשים. יש השבים לעבודה לפי שעון ישראל ויש העובדים לפי שעות פלסטיני .

עברנו למחסום  הרכבים - רכבים ברים ממתינים לנוסעיהם, גם רכב  ציבורי וגם פרטי.

חזרנו לשרוול .  שוב הצטברות של ממתינים למרות שהפעם היו שני האשנבים פתוחים. פעם ראשונה שאנו רואות את הדלת הצדדית לנפתחת צורך העברת טלוויזיה שלא  עברה בקרוסלה.

פועל אחד טוען  שמחסום טייבה פועל טוב יותר כשחברותינו שם . אם הן אינן - יש צרות.

ראס עטייה 14:45

שני חיילים מאיישים את השער בגדר המקיפה את הכפר. תמונה שוממת, ריקה כמעט מאדם. תנועה בשעה זו כמעט שאין. מגיעה משאית, ממתינה לאות מהחייל להתקרב, ממש לידינו, הנהג ואנחנו מברכים לשלום אהדדי.

זה כבר מספיק להצית את עצביו של החייל שמסמן לנהג בתוקפנות נו כבר תתקדם, ואחרי ששולחים את הנהג להיבדק בתוך התא, הוא ניגש אלינו ומסביר שאנחנו יכולות לעמוד פה אבל שלא נפריע. איך אנחנו מפריעות?

בזה שאנחנו מדברות עם הנהג ומעכבות את ההתקדמות שלו אל הביקורת.

לא דיברנו. אמרנו שלום, הוא ענה שלום. -כן, אבל הוא הביט אליכן...

בדרך, ליד קדומים, שריפה בפאתי הכביש.

 עוד בדרך, הכפר עזון סגור כעת במחסום עפר לרוחב כביש הכניסה, ג'יפ צבאי חונה ליד.

צומת ג'ית 15:20

בצומת לכיוון תפוח נראית ניידת משטרה אזרחית וכן רכב צבאי, אבל לא עומס תנועה.

אנחנו פונות דווקא לכיוון מחסום החביות, שם ישבו חיילים בניחותא ולא התייחסו לרכב הנכנס והיוצא.

מחסום ענבתא 15:40

כלי רכב יוצאים ונכנסים באין מפריע, לא הארכנו צפות.

מחסום (מעבר הפועלים) אירתאח 16:00

תור עצום ודחוק מחוץ לקרוסלה החיצונית, בפנים רק חלון בידוק אחד פעיל.  כל כמה דקות הקרוסלה נתקעת נסגרת. צפיפות אדירה ומתח באוויר, אחרי דקות ארוכות של המתנה מתוחה כשבתור נדחקים מאות פועלים, פתאום נפתח השער ועוד שני חלונות בידוק מופעלים. אומר לנו אחד הפועלים בעברית צחה: "ככה זה יום יום. מזיינים (סליחה!) אותנו בוקר וערב".

מחסום אייל (מעבר הפועלים) אייל 16:50

גם כאן אחרי מעבר זריז של עובדים אנחנו עדות להצטברות של תור דחוס מאוד מחוץ לקרוסלה החיצונית.

אז מגיעה לאוזנינו מהכריזה פנינת ההומור הבאה: "כל הבודקים לצאת מהמים!"

הביתה בבושה. שנה טובה.

יום השישי השלישי לרמדאן

 

   היה זה יומן של הנשים

 "אנחנו כמו סרדינים, לא בני אדם," אמרה אשה.

"אי אפשר להעביר את מי שיש לו אישורים בגלל הדוחק. הרבה שלא עומדות בקריטריונים הגיעו והן נדחפות קדימה. משעה שבע אני פה ולא יכול להעביר את הזקנות," אמר קצין.

מטרת דוח זה לספר על כמה מהנשים הגאות, אחדות מרבות, שעמדו זקופות ולא יכלו להם לא הרובה, לא השמש הקופחת ולא חולשת גופן. נשים שיצאו לדרך מבעוד יום, כשפניהן מועדות למקום קדושתן וחפצן לשאת תפילה בפני בוראן ולקיים את מצוות דתן. נשים שלא הפמיניזם ולא המרקסיזם בבסיס השקפת עולמן.  הן אינן פוליטיות ולא מודעות לזכויות אדם. רובן ככולן באות ממציאות שמרנית דתית מצייתת, שחינוכן לא הנחה אותן לשבירת כבלים אלא לנשיאה בעול, להשלמה עם קשיי היום-יום ועם צער ליבן תוך צידוק הדין בהכנעה.
אולם יש רגע בחיי חברה, בו הקולקטיב מתעלה מעל מוסכמות הפרט. בו הכלל כמו הופך לאחד. זהו רגע שנקודת משען גדלה לכדי מנוף אדיר במצג מפואר של גאווה ונחישות. ואולי נשים אלו, נשים קשות יום שהגיעו ממחוזות רחוקים, שאינן דוברות את שפת הריבון, אולי הן ירימו את לפיד המחאה בדרך לה היינו עדות בזה היום, במחאה ללא אלימות,  כי בגאוותן ונחישותן הן עמדו אל מול קני הרובים.

זה סיפורן של אלפי נשים (אולי עשרות או מאות אלפים), מהן שעמדו בקריטריון הזקנה ואחרות שטרם מלאו שנותיהן, שגם משנכזבה התקווה להגיע ליעדן לא ויתרו ולא שבו לביתן אלא כרעו (כגברים) ונשאו תפילה. חלקן בשורה שנייה לגברים, נוכח חזית המחסום המברך את הבאים בשעריו בברכת:  "כול עאם ואנתם בחיר" (ברכת "שנה טובה" לחג) והאחרות שאף אל המחסום לא הגיעו, נשאו תפילתן על האדמה המזוהמת שלפני מחנה הפליטים. 

ומשהסתיימה תפילתן הוסיפו לדבוק זו בגופה של זו בעמידה דחוסה והיו שרות משרי מולדתן וזעקו אל מול הכובש (ומולנו) את חרון אפן וכעסן על העוול שנעשה להן. והן נותרו כך בעמידתן גם משיצא לקראתן הקצין ההומניטארי וביקש שתלכנה לביתן, שהרי המעבר סגור ואין עובר דרכו. משלא נענתה בקשתו, הוחלף הטון לתביעה וגערה. והזמן נקף והנשים נותרו הדוקות בעיקשות עמידתן. ושעה חלפה ועוד מחצית.

"זה הצומוד האמיתי", אמרה  תמי חברתי והיא מדויקת וצודקת כתמיד.

"כולם להתייעצות קדקודים," (סגל הפיקוד, בצה"לית) נשמעה הקריאה והקצינים פנו לסיעור מוחות. ולפתע, נפתחו המעברים. לובשי המדים נעלמו כבדרך פלא, וכמו נפרצו בהריקדות בפני זרם הנשים ששעט כנחשול אדיר לעבר בניין המחסום.

לא היתה זו הקלה ולא התקפלות. היה זה תרגיל מלוכלך ושפל מבית היוצר של החזק והמכניע שהוכיח ידו של מי על העליונה וביקש לשחרר את אנשיו.

המוני הנשים מלאו את סככת ההמתנה, את כלובי האדם ונדחקו אל הגדרות. לא צבא ניצב שם לעצור אותם אלא מתכת הגדרות והסורגים. והן - עדיין מסרבות להשלים עם העלבון והרמייה, מסרבות לחזור. וגם בעבור זמן, כשאלפי אנשים כבר עשו את דרכם חזרה מתפילת יום השישי  באל-אקצה, עדיין עמדו כמו מחכות לנס שבושש מלבוא בזה היום.

ועלינו, הצופות מנגד, לספר ולהלל את הזקנה שהעזה למרוד במלכות, שהפילה עצמה לרגלי החיילים וסירבה לזוז. גם כשקצין ורדרד דובר ערבית הוזעק אליה וניסה להפעיל את כוח סמכותו היא לא נענתה ונצמדה בעקשנות לקרקע בעודה מושיטה את ידיה כלפיו וממלמלת משפט יחיד.
"היא לא רוצה שגבר יעזור לה, תעזרו לה", פנה אלינו. ויוי כרעה לצדה ושמעה את תביעת האשה: עד שלא יביאו אליה את בתהּ מהעבר האחר של טבעת החיילים - היא נשארת על האדמה!
"זאתי לא מבינה ערבית," אמר הקצין והצביע על ויוי. משברור היה לנוכחים שויוי לא רק יודעת ערבית אלא גם מבינה טוב ממנו את הלך רוחה של הקשישה, ניסה בקרב מאסף: "אלו מניפולטיביות! כל פעם שומעים מהן סיפור אחר..."

ונספר על האישה שבחולשת גופה התמוטטה ואבדה הכרתה מול פני החיילים, ובשל לחץ המוני האדם שסביבה נותרה על רגליה, ספק עומדת ספק נתמכת, זקופה מאין מרחב צניחה לגופה שנח מעצמו.

נספר על האשה שמעדה ונפלה אל בין קונצרטינות התיל הפרוסות ואנשי מג"ב דוחפים אל מול גופה את מחסומי המתכת המתניידים בעוד היא זועקת זעקות שבר של כאב ופחד, והם, שרק ממלאים את פקודת מפקדם, מתמידים בדחיפת המחסומים אל מול הגוף המוטל על הארץ הזרועה בקוצים ותיל.

ונהלל את הפרמדיקים, שלעדותם טרם ידעו יום נורא שכזה, שהגישו עזרה וטיפלו בעשרות רבות של בני אדם, ובגבור הלחץ שמחוץ לגדרות עלה אחד מהם על החומה שגבהה מעל שני מטרים ו"דג" אל בין זרועותיו ילדים במצוקה והעבירם למקום מרווח יותר.

לבד מהשבחים יש לציין ולספר על ה"מחוות ההומניטריות" שהורעפו על הפלסטינים ביום הזה:

- סוסים הומניטאריים שעליהם רוכבים הומניטריים סידרו את התור ההומניטרי לכדי שורה ישרה כדי שלא יופר הסדר או תופר ההוראה: "ארג'ע לוַּארא".

- קצין הומניטרי הרים בעדינות ילדה שאבדה את דרכה אל בין שורת החיילים ההדוקה והשיבה אל העבר האחר החסום למעבר. הנ"ל, במחווה נוסף, השקה במים צה"ליים אישה שתש כוחה אל מול פני התקשורת והמצלמות.

- אוהל הומניטרי הוצב בסמוך למעבר הגברים - שם אכלו ושתו החיילים כדי שלא לנקר את עיני הצמים.

- וגם בתי השימוש הנעולים תמיד, נפתחו לזמן מוגבל ושבו וננעלו בפני הנזקקים לנקביהם עם תום מועד המחוות ההומניטאריות.

קלנדיה כפי שנצרבה בתודעתנו ביום הזה, היא הקלנדיה שלנו. היא תרכיז הכיבוש.  קלנדיה שלנו אינה זו של עושות ונוטות החסד, של משפרות המחסומים והכיבוש, של דורשות המוסר וההקלות. מחסום קלנדיה על כל הנראה והמשתמע, על הגלוי והסמוי שבו -  אינו רע הכרחי. מחסום קלנדיה הוא רע מיותר.

הנשים שראינו מולנו ולצדנו, הן לא ראו בנו את אחיותיהן אלא את השייכות לאוחזי הרובים. וכי אפשר לכחד ולטעון שאיננו חלק מאותה חרפה? ובצחוק גדול פרצו כמה מהן למקרא הכתוב על התג: "לַא לחוואג'ס..."(לא למחסומים)

אכן,  בדיחה עלובה אנחנו ושכמותנו.